לזכור ולעולם לא לשכוח! עיריית קריית ביאליק ציינה בטקס מרשים את יום השואה

טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקריית ביאליק התקיים ביום שני (17.4.23) באולם הרב תכליתי ע"ש דני זק . תלמידי קריית החינוך אורט קריית ביאליק העלו מסכת מרגשת שגרמה לקהל להזיל דמעה. שישה ניצולי שואה מלווים בבני משפחתם, התכבדו בהדלקת המשואות לזכר ששת מיליון היהודים שנספו בשואה.

ראש העיר, אלי דוקורסקי,  בחר לספר את סיפורם של ילדים ללא ילדות שנדדו על אדמת אירופה באותם ימים שהחשיכה ירדה על העולם: "ציפי כהן הייתה ילדה קטנה כשהועברה לבית הצלב האדום בבודפשט בתקופת השואה. היא הייתה ילדה אחת ממיליוני ילדים שהשואה טלטלה את חייהם. בשואה נספו בשל מעשי הנאצים כמיליון וחצי ילדים, מהם 1.2 מיליון ילדים יהודיים. ילדים ללא שם, ילדים ללא תקווה. ילדים שחיו את האימה ונאחזו בכל שביב של תקווה.

ציפי ומשפחתה התגוררו בזמן מלחמת העולםהשנייה בבודפשט, הוריה העניקו לה בובה ליום הולדתה. לאחר שהמלחמה הגיעה להונגריה גויס אביה לפלוגות העבודה, ואמה ואחיה הסתגרו בביתם יחד עם הסבים והסבתא. בימים ההם של מחסור ומתח רב – התנחמה ציפי הקטנה בשיחותיה עם בובתה. היא לא רק דיברה עם הבובה נטולת השם, אלא שהבובה, לדבריה, אף הצילה את חייה. כאשר החלו לשלוח את יהודי הונגריה אל מותם, פתח בית "הצלב האדום" את שעריו לילדים היהודים, ואמה של ציפי השאירה אותה שם – יחד עם הבובה.  ציפי לא אהבה את המקום, ואחרי "התייעצות" עם הבובה החליטה לצאת ולחפש את דרכה הביתה. היא טעתה בחשכה, נרדמה על המדרכה, ובבוקר מישהו הביא אותה ואת הבובה הביתה. הילדים היהודים שנשארו בבית "הצלב האדום" נלקחו באותו לילה בידי חיילי צבא החץ ההונגרי, הושלכו אל נהר הדנובה ומתו. ציפי והבובה שלה ניצלו".

 הסיפור הנוסף שהזכיר דוקורסקי בנאומו היה סיפורו של  השורד פרופסור שבח וייס, שלימים  הפך ליושב ראש הכנסת ושגריר ישראל בפולין ולפני מספר חודשים הלך לעולמו . בעדות שמסר למוסד "יד ושם" כתב וייס: "ימים אחדים אחרי שמלאו לי שש שנים השקפתי על העולם מבעד לצוהר קטן בעליית הגג של בית איכרים, ביתה של גברת לסוטובה, אוקראינית טובת-לב ויפת-מראה. בביתה מצאנו מחסה בפוגרום הראשון. זה היה בקיץ האפל של 1941. דרך צוהר זה השקפתי על החיות האוקראיניות היוצאות לציד אדם. ראיתי אותם שבים מן הציד מכרכרים, שיכורים מדם וגם מיי"ש. שם החלה מתעצבת השקפת עולמי. השקפת עולמי עוצבה דרך בקיע צר בקירו הצפוני של מחסן ביתנו בדולנה וולנקה עת הסתתרנו בכפל קיר שאבי מאיר רב התושייה הכין בטרם פורענות. תושייה בטרם פורענות הייתה מן התכונות הבולטות של אבי ושל אמי, גיטל. בכפל קיר זה, בין המחסן לחנות שלנו, שרוחבו לא עלה על מחצית המטר, שהינו כשישה חודשים, בשכיבה, בזחילה, הכל באפילה. שם אכלנו פרוסת לחם שחור ומצומק, פרוסה ליממה, פרוסה מתובלת במים לא זכים. דרך הבקיע שבקיר הצפוני השקפתי על הדרך המובילה מן היער. בדרך זו היו עוברים בימי חג ומועד אוקראינים חוגגים בדרכם לכנסיה. בדרך זו הובילו הקלגסים בשחור את היהודים והיהודיות אל היערות ואחר כך שמענו הדי יריות של מכונות התופת. פעם אחת השקפתי דרך בקיע זה על מצעד המוות היומי ובין הצועדים כמו ראיתי את דודתי ואת ילדיה, בני דודי."

"ניצולי השואה שבאו מגיא הצלמוות ההוא בוכים מרה ביום השואה ומזילים דמעה ביום העצמאות. רק מי שבא משם, מן התופת ההיא, חש בקשר שבין השואה לתקומה. ניצולי השואה שרדו את הגיהינום, הקימו לעצמם חיים חדשים, הקימו משפחות ונמנו עם דור בוני הארץ והלוחמים על חירותה ותקומתה. אחרים, המשיכו לנדוד ובנו את חייהם החדשים בגולה. ישנם ניצולים שסירבו לנצור את סיפורם כחיות הנרדפות בידי הנאצים ועוזריהם. הם הפכו לאנשי עדות המספרים את אשר חוו, את אשר ראו עיניהם. הם ראו בכך שליחות בשביל הדורות הבאים. מנגד, ישנם ניצולים שנוצרים בקרבם את האימה והמראות. לעתים, אם בכלל, הם משחררים רסיסי מידע. הניצולים שהולכים ומתמעטים חיים במציאות של שנת 2023, אולם הם חוזרים וחיים את העבר. אין חולק, שמסלול חייהם היום מושפע מכל שאירע בעברם. אף כי עברו עשרות בשנים מאז משא חייהם הכבד מדריך אותם בשארית חייהם. במחנות ההשמדה בפולין, במסע שלי עם תלמידי תיכון "אורט" קריית ביאליק, נדרתי להמשיך לספר את סיפוריהם של אלה שלא חזרו משם, של אלה ששרדו וניצלו. למען הדורות הבאים והאנושות כולה נספר, נזכיר ולא נשכח. זאת האחריות והחובה שלנו", סיכם ראש העיר.

טקס יום השואה שודר בשידור חי באמצעות דף הפייסבוק עבור תושבי העיר שלא יכלו להשתתף בו.  בטקס צפו  גם חברי משלחת בני נוער מהיידלברג, גרמניה, שמתארחים בקריית ביאליק, כפי שזה היה נהוג ב 16 שנים האחרונות.

צילום: עיריית קריית ביאליק