חדוה אלמוג איבדה את אחותה הצעירה דליה לפני שנתיים וכעת במהלך טיול בסלובקיה איבדה את אחותה הבכורה רותי. ניוזים צפון משתתף בצערה הכבד של חדוה אלמוג היקרה, ומביא את ההספד שכתבה כלשונו

"שלום לכל הנוכחים אשר הגיעו להשתתף עימנו ברגע זה שעבורי הוא רגע לא פשוט. בדיוק לפני שבוע  עליתי עם אחותי רותי ועם קבוצת חברים ותיקים שלי למטוס בדרכינו לעיירת ספא בסלובקיה. הציפיה לחופשה הייתה גדולה לאחר שבוטלה עקב פתיחת המלחמה, הפער בין קצב החיים  במדינה ובעיר והכאוס לבין העיירה  השקטה והרגועה, השהות עם חברים טובים נתנו תחושה שאולי נצליח להינתק קצת. ואכן, למרות מה שקרה בעיר שלנו חיפה, (הרי אי אפשר להתנתק באמת). ההרגשה הייתה טובה. ורותי, שחיכתה מאוד לחופשה הזאת הסתובבה במקום מלאת סיפוק והנאה, וכל זמן פנוי הופנה להליכה בטבע וצילומים מדהימים. שבוודאי חלקכם נחשפתם אליהם.

רותי הייתה אחותי הבוגרת. האחות שנולדה בקיבוץ חצור שהוקם על ידי אבי אשר שירת בבריגדה היהודית ולאימא שהשתחררה גם היא מהבריגדה היהודית, דליה הייתה אחותי הקטנה, ואני הייתי הסנדוויץ'. חיים של שלוש אחיות, שתמיד מסתדרות  ביחד, שומרות אחת על השנייה, מנסות תמיד לשמור על המסגרת המשפחתית. הגרעינית והמורחבת יותר. דליה אחותי  הקטנה והאהובה נפטרה לפני כ 3 שנים. הצער עדיין יושב בפנים בכאב בלתי ניתן להבנה רותי ואני המשכנו  במסורת היחד. של ארוחות שישי או שבת.  קניות משותפות  עזרה בכל דבר ועניין. וגם נסיעות לחו"ל  שהפעם הסתיימו מבינתי כאסון ענק.

כן. לקחתי עליה קצת אחריות בהרבה מובנים מתוך אהבה והערכה, לטוב הלב שלה, ליכולת הנתינה שלה, כל התנדבות וכל עשיה הייתה מלווה ברצינות גבוהה. אהבתי את דרכה הזאת, אהבתי את התחושה הטוטלית לביצוע המשימות שלה. כמו למשל ההתנדבות ב"ידיד לחינוך" ודרכו אחריות על ספריית בית הספר "תל חי", תחושת אהבת הקריאה, ועידוד הילדים גם בתקופה הזאת לפתוח ספר ולקרוא ספרות טובה. ואי אפשר בלי להזכיר את הטלוויזיה הקהילתית רמות הפועלת במתנ"ס רמת אלון שכל  פגישה ביום שלישי הייתה עבורה שמחה. רותי הייתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו,   הגיבוי שקיבלתי ממנה ומאימי ז"ל לאורך הקריירה שדרשה סיוע כמעט בכל שעה של היום כל השבוע, כל השנים הייתה ענקית, והיא הייתה חלק מהמעטפת שלי שבגללה הצלחתי לעשות את הקריירה שלי. היא ואימי היו חלק מהסיבות שבעטיין נשארתי לחיות בחיפה כל השנים למרות התפקידים שדרשו  שעות רבות על הכבישים.

מאז שנולדו הנכדות שלי רומי ורון, והנכדים של אחותי דליה ארי וגילי, חייה קיבלו משמעות נוספת. אהבתה לאחיינים והאחייניות הייתה בלתי מוגבלת.  ההתעניינות בהם הייתה אינסופית וכל תמונה נאספה בקפדנות.

ביום רביעי ה4/04 בשעה 23:00, בעודנו מסיימות עוד ערב נינוח עם חברי הטובים. חזרנו לחדר, הלכנו לישון, קראנו קצת ואפילו נרדמנו, ואז החלה רותי לחוש כאבים בחזה ובהמשך, קשיים בנשימה. קראתי לסיוע רפואי, התגובה הייתה מהירה, אבל בדקות ספורות רותי איבדה את ההכרה, והתקף הלב גבר על הכל… כל המאמצים לא עזרו. וכך נופש שכל כך ציפינו לו הסתיים בטרגדיה שהגיע לא במקום ולא בזמן. חייה של אחותי האהובה הסתיימו רחוק מהבית והתחיל המסע חזרה הבייתה יחד איתה, אבל הפעם לא לידי בכיסא במטוס.

לרותי היו חיים מלאי משמעות, עבודת הוראה של עשרות שנים מסוג המורים שחינוך והוראה זאת שליחות. עם סיום לימודיה לימדה בקריית שמונה, משם עברה לכרמיאל, לנווה דוד וסיימה קריירה מכובדת של הוראה בבית ספר הבונים. רותי הייתה מסוג המורים שהשקיעו את כל זמנם ויכולתם על מנת לחנך, ללמד וליצור דורות טובים יותר של ילדים. יכולותיה והרצון ללמוד, הביאו אותה ללימודי תואר ראשון ושני, וגם כאשר פרשה המשיכה ללכת לקורסים והשתלמויות. תמיד, עוד משהו.

היום אנחנו מביאים אותה למנוחת עולמים.

אני יודעת שזה לא מקובל בהספדים לומר את המשפטים הבאים. אבל  אני מבקשת ברגע הקשה הזה, להודות מקרב לב למנכ"ל חברת קדישא חיפה עקיבא וייץ למר שמואל אדלר ולמוטי מנהל חברת קדישא בוינה, אשר כולם יחד טיפלו באופן אישי בכל מה שנפל עלי ברגישות גבוהה. להיות רחוק מהארץ ולקבל טיפול בכל נושא, להיות קשוב כל שעות היממה. עם לב פתוח כאשר ההתמודדות היא גם עם האובדן הפתאומי וגם הריחוק מהבית.

ברגעים הקשים מי אשר עושה את עבודתו הציבורית בדרך כזאת ראוי לכל הערכה. ואינני יכולה שלא להכיר תודה לחברי הטובים אשר ליוו אותי לאורך הלילה העגום והקשה, במלון ולא עזבו אותי אפילו לדקה עד יציאתי לשדה התעופה.

בשם כל משפחת אלמוג, מעיין, יפה ואמויאל, אנחנו מודים לכם שהגעתם מכל קצוות הארץ. תהא מנוחתה עדן של אחותי האהובה, מגיע לה. ולכם חברים, קיבלתי תגובות על בקשתי להימנע מביקור ניחומים. אז לכל מי שמרגיש צורך ורוצה להגיע, מוזמן. ויתקבל בברכה, גלבוע 55 נווה שאנן, חיפה.

תודה.

ואת רותי אהובה, כבר חסרה לי."