'מי שיש לו למה יכול לעשות כל איך'. זוכרים את בני ווייס, החייל החיפאי הראשון שנפל אחרי השבעה באוקטובר: טורניר כדורגל, בקבוקי יין, מסיבות ועמודים ברשתות. שנתיים וחצי אחרי, משפחת וייסטוך בדמעה, כאב והמון אהבה, מנציחה את הבן שלהם הגיבור, סרן בני ווייס ז"ל
"פתאום אני רואה בפתח של הדלת חיילים במדים. אני הייתי בפיג'מה, אז אני לא רציתי שמישהו יראה אותי בפיג'מה, אז רצתי, כנראה שבתוכי לא רציתי לשמוע שום דבר. זה היה מנגנון הגנה. אז אני רצתי להתלבש. אני לא ידעתי מה... מה קורה פה. אני יצאתי אחר כך וראיתי שלושה עומדים בפתח הדלת ואלי התמוטט... באתי אליו, והוא קצת... כמעט נפל, אז אני עזרתי לו, אמרתי, מה יש לכם לעשות פה? זה לא... הם אמרו משהו על בני ואני אמרתי שזה לא זה לא יכול להיות, זה לא בני שלנו... זה לא..." אינה, אימא של בני וייס ז"ל
יותר משנתיים וחצי עברו מאז השבעה באוקטובר 2023, שנתיים וחצי שמדינת ישראל תחת מלחמה שלא נגמרת בכמה חזיתות והמילים הותר לפרסום הפכו להיות הסיוט של כל לילה או בוקר והתמונות של הנופלים עולות וכואבות. ביום של הטבח הנורא עלו גיבורים רבים על מדים ויצאו למלחמה מול האויב הנורא, אחד מהגיבורים היה סרן בני וייס, צעיר חיפאי יפה ואהוב, שתמיד מוקף בחברים וחברות, אוהב את החיים, מסיבות, ספורט ואת המשפחה. בשני בנובמבר טיל נ"ט פגע בבני כשיצא מהצריח של הטנק והרג אותו במקום. שנתיים וחצי אחרי, אימו אני, אביו אלי, אחיו טומי ודני עורכים יחד עם החברים מסיבת יומולדת 25 לבני שהשאיר אחריו מורשת מרשימה.
אינה, אימא של בני, איך את מרגישה?
כעבור שנתיים וחצי מאז האסון הנוראי שקרה לנו, אני מרגישה כאב בלתי פוסק. אני קמה עם הכאב הזה וגם הולכת לישון איתו.
ועדיין רוצה להתעורר מהחלום הרע ולהבין שזה רק חלום. הגעגוע לבני שלנו גובר מיום ליום. אנחנו מקבלים הרבה תמיכה מהמשפחה הקרובה, מהחברים המדהימים של בני, שלא עוזבים אותנו ותמיד דואגים לנו. גם הצבא תומך בנו. זה נותן לנו כוח להמשיך. אנחנו לומדים לחיות עם הכאב הזה, וזה נורא קשה. אבל לי ולאלי יש עוד שני בנים מדהימים ומשפחה אוהבת, אז יש לנו בשביל מי להמשיך. וגם בשביל בני — כי הוא היה רוצה שנמשיך לחיות.
מה היית רוצה לספר לנו על בני?
הוא היה מאוד מאוד שמח, תמיד מוקף בחברים. היו לו מלא מלא חברים, אני לא ידעתי, אנחנו לא ידענו עד כמה הרבה. היו לו חברים מהבית וחברים מהצבא… אנחנו משפחה מאוד פעילה, טיילנו הרבה בארץ, הקפנו את כל הארץ מהטיולים ומזה האהבה של בני לארץ ישראל, לטבע ולטיולים. כל כך הרבה טיילנו שאחר כך הוא המשיך והזמין את החברים ומשך אותם לטייל ביחד בארץ שהוא כל כך אהב.
כילד קטן הוא היה כזה שקט, אפשר להגיד שהוא לא היה דברן גדול. הוא היה מאוד חכם, פיקח, הוא למד בכיתה מדעית ועשה את כל חמש היחידות של מחשבים ופיזיקה אבל תמיד היה מוקף מלא חברים ותמיד היה שמח… הוא היה מאוד אנרגטי, הוא אהב מאוד ספורט. בני היה ספורטאי. בבית הספר יסודי הוא השתתף בטקוואנדו והוא הגיע לאליפות וזכה במקום שני באליפות. הוא תמיד שאף למצוינות, זה מה שלימדנו אותו- שאתה צריך להיות הכי טוב בכל והוא לא ויתר הוא לא היה מוותר אף פעם, ככה לימדנו אותו- אתה הולך עד הסוף בני, וזה מה שתמיד ליווה אותו, המשפט הזה, הוא היה מתנהג וחי לפי הערכים שנתנו לו שגבר לא מוותר, שהוא צריך להיות חזק ובאמת הוא היה מאוד מאוד חזק. בהמשך הוא גם התחיל לשחק. הוא אהב מאוד כדורגל וכדורסל, הוא ראה משחקים של NBA בלילות, הוא היה מגיע מאוד עייף לבית הספר אבל אם היה איזה משחק חשוב הוא היה מסתכל בטלוויזיה וגם בעצמו הוא אהב לשחק כדורגל עם החברים, הם שיחקו באיצטדיון המרקנה שמול קניון חיפה, שם היו מגיעים עם הקבוצה והיו משחקים כדורגל בימי שישי. ועוד משהו חשוב, הצופים היו פרק מאוד חשוב בחיים שלו, הוא מאוד אהב ואפילו ויתר על הטיול לחו"ל שנסענו ביחד לגרמניה, כי הוא היה אחראי במחנה קיץ אז הוא לא ויתר והוא לא נסע איתנו בגלל זה, היה לו מאוד חשוב להצליח בזה… אנחנו ראינו איך הוא מתבגר ואיך הוא משתנה, איך הוא נהיה רציני ואיך הוא גדל שמה והשתנה ודאג והיה כל כך רציני וכל הזמן הוא שאל את בעלי- אבא מציעים לי לקורס בטנקים, מה אתה אומר? ואבא שלו אלי אמר, "כן, בטח בני, בטח"…
בני היה מפקד מחלקה בגדוד 195 של חטיבה 460 בחיל השריון. הוא היה בקבע. הוא סיים את השירות הצבאי והמשיך בקבע כי הוא היה קצין והיה למפקד טנק. התפקיד האחרון שלו היה מפקד של טירונים שהיו מתחילים את השירות מחטיבה 7. כולם הכירו את בני כבני וייס. בני היה וייסטוך, אבל בגיל שמונה עשרה הוא בא אלינו ואמר, אני שיניתי, אני עכשיו בני וייס, הוא שינה בתעודת זהות אז בצבא הכירו אותו כווייס.
משפחת וייסטוך לפני השבעה באוקטובר אתם, בני המשפחה ראיתם את בני בפעם האחרונה בשבעה באוקטובר?
כן. נפרדנו בשביעי באוקטובר, אני עבדתי בבית חולים כרמל, אז בבוקר של המלחמה אני כבר הייתי בדרך לעבודה ואחרי זה נודע לנו מה קורה. בעלי לקח אותו לטרמפיאדה ליוקנעם משם הוא המשיך את הדרך. מאז אנחנו לא ראינו אותו… כשאלי הסיע אותו, הוא אמר לבני- מה אתה כל כך מתלהב? הוא הרגיש שכאילו נפתח לו האוויר, כאילו שיש לו הזדמנות עכשיו לצאת ללחימה והוא היה כולו בהיי ואמר- זה תפקיד שלי אני חייב לעשות מה שנדרש ממני מה שדורשים שאעשה. כשהוא הגיע לשיזפון הוא מיד ניגש למפקד החטיבה המבצעית ואמר "אני לא נשאר בבסיס אני רוצה ללכת ללחימה אני לא יכול להיות מאחור אני חייב להיות מקדימה, אני לא יכול אחרת." אז מפקד הגדוד אמר לו- אני לא מכיר אותך, אני לא יכול לקחת אותך ללחימה" בני אמר לו- "אתה מכיר אותי וכולם מכירים אותי פה. אני צריך טנק". ואז המפקד אמר לו "תמצא טנק ואולי אני אקח אותך" אז בני הכשיר ארבע טנקים לפני שהם בכלל דיברו על זה שהוא הולך להילחם ביחד עם הצוות שלו. בני היה מאוד יסודי, מאוד מקצועי, הוא הכיר את כל המערכות והוא ידע איך הכל עובד. ידעו שהוא היה מאוד מקצועי ויסודי לכן הוא הכין עוד טנק ועוד פעם לקחו אותו ממנו כי היו צריכים למילואניקים את הטנקים. אחרי עוד מספר טנקים שהכין, אמרו לו שהוא ייצא לקרב.
בדיעבד אנחנו לא ידענו כלום לפני שזה קרה, הוא לא סיפר לנו כלום, לא את זה שהוא לא צריך ללכת ולא שהוא מתנדב, שהוא עמד על זה ושהוא התעקש לצאת. אז אחרי שהמפקד שאל עליו וכולם אמרו שאין מישהו שאפשר לסמוך עליו יותר כי הוא רציני ויסודי. אז המפקד חשב – אני אשמח לקחת בן אדם כזה שיהיה איתי קרוב, שיהיה לידי, וככה בני הגיע לשטחי כינוס ותוך שבועיים הם היו מתכוננים בבסיס ועשו שם תרגילים. אנחנו רק דרך הטלפון ידענו מה קורה איתו.
לאן הוא המשיך משם?
התמרון התחיל ב-25 לאוקטובר, הוא נכנס בין הראשונים עם הגדוד שלו, הם היו הראשונים, ארבע ימים הם היו בתוך עזה וביום החמישי זה קרה בתחילת התמרון, זה יום נפילתו של בני… זה קרה ביום חמישי כשהם רק התחילו את הלחימה, הייתה להם משימה… לפני שהוא נכנס לרצועה היינו בקשר איתו, אני פשוט עברתי ניתוח מאוד קשה ב-11 לאוקטובר והייתי בתוך זה אבל דרך הטלפון היה לנו קשר מאוד, קשר של דקה לשיחות קצרות, כי בני הוא לא היה דברן גדול ולא דיבר הרבה ולא סיפר לנו הרבה כדי לא להדאיג אותנו, הוא שמר עלינו, כן, כנראה לא שכן, בטוח, בטוח, כן, כן… אז הוא אומר לנו- "הכל בסדר, אנחנו מתכוננים, אנחנו בסדר" ואנחנו ציפינו וציפינו שזה לא יקרה אבל בפנים אני הרגשתי שזה כן אמור לקרות שהם ייכנסו לתוך עזה, בגלל שהיו חטופים. ואז הוא התקשר ואמר יש לי הרגשה מוזרה, שני חיילים שפיקדתי אליהם נהרגו ושניים נפצעו. הם היו חברים שלו והיו לו גם חברים שחטפו אותם, אז הוא רצה מאוד לנקום, הוא רצה מאוד להחזיר את החטופים… וזה כאב לו שנפלו החיילים שלו כי הוא גידל אותם כמו אבא, הוא דאג לדברים הקטנים, אחר כך סיפרו לנו עד כמה שהוא דאג לכל חייל וכמה שעות הוא הקדיש להם בזמן השירות כדי שהם יבינו כדי, שהם יהיו לוחמים, הוא הכניס בהם את כל הערכים שהוא למד והיווה דוגמה אישית…
ואז ביום חמישי בשני לנובמבר דפקו לנו בדלת בעשר….
התמונה אחרונה של בני
להודיע לכם…
כן. סיפרו לנו ששלושה ימים לפני שהוא נכנס הוא קיבל טנק לפקד עליו, בהתחלה הוא היה צריך להיכנס בתור תותחן, אבל הוא אמר -אני מוכן לכל תפקיד, רק שאוכל להילחם. הוא כל כך היה נעול על הלחימה שהוא אמר אני לא יכול אחרת, ואז הם נכנסו לצפון הרצועה. היה קשה לנוע, היו בניינים בכל מקום… נתנו להם משימה, הם היו מלווים את חיל הרגלים, את חיילי הנח"ל, הם היו ביחד, הם נכנסו ביחד עם גדוד 50, הם היו איתם, חיפו עליהם. היו למחלקה שני טנקים, של בני ועוד טנק שדויד היה מפקד עליו.
מאחוריהם היו חיילי הנחל, ככה הם היו נעים. אחרי שהם סיימו את המשימה כולם עברו ובני לקח על עצמו פיקוד, והתחיל לשאול בקשר, מחלקה ראשונה עברה, אמרו כן, מחלקה שנייה עברה ואמרו כן, ככה בסוף הוא הגיע עד לחפ"ק. הם כנראה היו בתדר אחר אז הם לא ענו לו בקשר, הוא לא קיבל תשובה, הוא שאל ארבע או חמש פעמים, הם לא ענו לו. אז לא הייתה לו ברירה, הוא היה חייב לפתוח את המדף של הטנק כדי לראות שהוא לא דורס אף אחד, וכדי לסיים את המשימה היה צריך לנוע, אז הוא לא ראה מה קורה מסביב והוא פתח את הטנק כדי לראות מה קורה, וכנראה שחיכו עד שזה יקרה, ומיד הוא קיבל טיל נ"ט. היה לו חשוב מאד לשמש דוגמה אישית, ולכן הוא התנדב ויצא למלחמה.
בהתחלה חשבו שהוא בתוך הטנק, כי היה מלא עשן, ואז הם שמעו בום, הצוות שלו סיפר שהם היו בתוך טנק מלא בעשן, והם שמעו את הרעשים, והתחילו שם יריות מכל מקום, וגם שני חיילים של הנחל נפצעו באותה תקרית. הטנק מהר זז, הם היו חייבים לנוע ולזוז למקום אחר, והם ראו שבני לא ענה להם, אז הם חשבו שהוא פצוע, ואחרי כמה דקות הבינו שלא. בני מת במקום…
איך קיבלתם את הבשורה?
כולנו היינו בבית, גם דני וטומי, הבנים הקטנים שלנו, היינו כולנו ביחד, בעשר וחצי דפקו… אני שמעתי דפיקות בדלת, ואז פתאום קפץ לי בראש, שאולי בני בא להפתיע אותנו, כי שמענו, שיש חיילים שנותנים להם להתרענן, ושולחים חיילים קצת הבית לראות את המשפחה, אבל פתאום אני רואה בפתח של הדלת חיילים במדים. אני הייתי בפיג'מה, אז אני לא רציתי שמישהו יראה אותי בפיג'מה, אז רצתי, כנראה שבתוכי לא רציתי לשמוע שום דבר. זה היה מנגנון הגנה. אז אני רצתי להתלבש. אני לא ידעתי מה… מה קורה פה. אני יצאתי אחר כך וראיתי שלושה עומדים בפתח הדלת ואלי התמוטט… באתי אליו, והוא קצת… כמעט נפל, אז אני עזרתי לו, אמרתי, מה יש לכם לעשות פה? זה לא… הם אמרו משהו על בני ואני אמרתי שזה לא זה לא יכול להיות, זה לא בני שלנו… זה לא…
איך האחים טומי ודני קיבלו את זה?
טומי היה אמור להתגייס בחמישי לנובמבר אבל אז היינו בשיבעה. מיד אחרי זה הוא התעקש ללכת לטירונות כי הוא רצה להיות עם החברים שלו… היה לו מאוד מאוד קשה אבל כנראה שזה עזר לו לעבור את מה שקרה, קצת להתנתק ממה שקרה. הוא עמד בזה בגבורה. טומי היום משרת בצבא והבן הקטן דני שלנו הוא בן 15, עוד מעט הוא יהיה בן 16, הוא תלמיד בבית ספר, מסיים כעת כיתה יוד.
כמה אהב את הצופים. בני וחברים מהצופים שנתיים וחצי עברו, איך היית מתארת את השנתיים וחצי האחרונות?
זה היה גיהינום, גיהינום, בהתחלה את לא מבינה איפה את נמצאת ומה קרה לך ואם זה באמת קרה לבני… את לא מאמינה לזה, את נמצאת באיזה מין חוסר איזון כל הזמן, אני רוצה שדלת תפתח ויגיע יום שישי ובני יבוא. קשה להאמין שזה קרה. כי בני כזה חי, תמיד עם החיוך, תמיד עם העיניים הנוצצות, תמיד אפשר לסמוך עליו. כל דבר. תמיד ידעתי את זה כי הוא הבן הבכור שלנו, כן? אז לימדנו אותו, בני, אין לך ברירה, אתה גדול ואתה צריך להיות דוגמא בשביל האחים הקטנים שלך. הוא לא קיבל את זה, אבל כנראה שזה נכנס לו וכך הוא התנהג גם עם החיילים שלו. זה נורא נורא קשה, אבל אנחנו עטופים ומחובקים על ידי הצבא והחברים שלו המדהימים, הם לא עוזבים אותנו, הם כל הזמן איתנו, מתעניינים, דואגים, באים. זה מה שעוזר לנו להמשיך לחיות. הידיעה הזאת שזוכרים ושמאוד אוהבים את בני. בני היה מאוד מאוד אהוב על ידי המון המון חברים. הוא היה נכנס ללבבות והיה מוכר בכל כך הרבה מקומות, על ידי כל כך הרבה אנשים, אז זה נותן כוח וואוו… אני מרגישה אותו, אני יודעת שהוא נמצא לידינו, לא פיזית אבל הנשמה שלו תמיד תמיד קרובה אלינו. אני מרגישה את החיוך שלו, את החיבוק שלו…. אז נורא קשה, כן, אנחנו חזרנו לעבוד, אני ואלי בעבודה. אני גם מרגישה שאני מתנתקת ושאני יכולה קצת לנשום, אני עושה תפקיד חשוב, אני עובדת בבית חולים. אז זה עושה לי טוב שאני עוזרת לאנשים ואני מקבלת בתמורה את התגובות החיוביות.
אלי ויסטוך, אביו של בני, מהנדס אלקטרוניקה, חזר למילואים אחרי 20 שנה של פטור, והצטרף לפלוגת טנ"א בגדס"ם של חטיבה 9: "לאחר נפילתו של בני פגשתי הרבה מחבריו ונשארתי איתם בקשר. ראיתי שהמלחמה לא נגמרת – ושהח'ברה הצעירים כבר מתחילים להתעייף אחרי תקופת לחימה ארוכה. אני לא בגילם – אבל יש לי הרבה דברים שאני יודע ויכול לעשות וחזרתי לשירות צבאי וביצעתי משימות רבות". (אינסטגרם זוכרים את בני)
טורניר הכדורגל לזכרו של בני וייס מנציחים את בני: המסיבה תתקיים בשבת הקרובה, 23 במאי במועדון ה HIVE בתל אביב. כל הפרטים נמצאים בעמוד האינסטגרם remember_beni_vais
בני תמיד אתנו, אנחנו מנציחים אותו בכל מקום איפה שאפשר, גם חברים שלו ככה. כל שנה חוגגים לו יום הולדת… בני היה אמור להיות בן 25 השנה. אז פעם ראשונה אנחנו עשינו… ציינו את היום הולדת שלו ביקב בנימינה, איפה שהוא היה ב-6 לאוקטובר, ממש לפני המלחמה, כשהוא היה כל כך מאושר ושמח, הוא היה שם עם חברים וחגג את החג. בשנה הראשונה עשינו שם את האירוע עם החברים מהצבא ומהבית שכולם הגיעו וציינו את היום הולדת שלו. פעם שנייה עשינו פיקניק, כמו שבני היה אוהב ועכשיו השנה החברים שלו החליטו לעשות מסיבה. בני מאוד אהב מסיבות ובילויים… כל שישי שהוא היה מגיע, הוא היה יוצא עם חברים למסיבה והוא לא היה מתעייף, הוא היה כזה חזק. הוא מאוד אהב לבלות עם החברים. אז הם החליטו שביום הזה, ביום הולדת שלו, נעשה את המסיבה, אבל בגלל המלחמה, זה נדחה. אז דחינו את זה והגענו לחג השבועות. ועושים את המסיבה כמו… כמו שבני אהב. המסיבה תתקיים בשבת הקרובה, 23 במאי במועדון ה HIVE בתל אביב. כל הפרטים נמצאים בעמוד האינסטגרם remember_beni_vais זה עמוד ההנצחה שלו. למי שרוצה להתחבר. שם יש את כל הדברים ואת כל האירועים שאנחנו עושים ועשינו, עם כל התמונות. אנחנו נגיע למסיבה, אלי ואני, דני וגם טומי.
כמה שבני אהב מסיבות ובילויים, אהב את החיים, הוא ניצל כל דקה כאילו שלא יודעת אם אפשר להגיד שהוא הרגיש משהו אבל אולי… הוא גם רצה לעשות שירות משמעותי…
עשינו כמה אירועי הנצחה, בנוסף לטורניר כדורגל ולמסיבה עשינו גם בקבוק יין לזכרו, של יקב תשבי, שהבן של הבעלים הוא חבר של בני שלנו. הם הביאו לנו את בקבוקי היין האיכותי ואנחנו שמנו את המדבקות של בני. מכרנו את בקבוקי היין בפסטיבלים ובירידים, כולל פסטיבל הסרטים בחיפה שנתנו לנו דוכן. רצינו למכור כדי לאסוף כסף כדי לבנות לבני מצפור. ובעיריית חיפה אמרו לנו שצריך לבוא עם תקציב בשביל זה.הבעיה היא שאין עדיין אפילו אישור לבניית המצפה.
למה?
כי הגנים לאומיים ומי שאחראים על זה לא מעודדים הנצחה אישית…
מי זה שאחראי על זה?
אני לא יודעת אנחנו ממש עוד לא הגענו עד הסוף. זה מישהו שבגנים הלאומיים פה באזור הצפון, צריך להגיע אליו. אנחנו עוד לא הגענו אבל אנחנו נגיע, מאוד חשוב לנו… אנחנו רוצים משהו צנוע, לא רוצים איזה מצפה גדול. רוצים שאנשים יבואו לשבת ולראות את הנופים היפים שלנו מהכרמל, וסתם לחשוב וגם לדעת מי היה בני שלנו ושהוא נתן את החיים כדי שאנחנו נמשיך לחיות…
לינק להזמנה למסיבה
היין לזכרו של בני וייס מה היית רוצה שאנשים ייקחו מבני?
המשפט של בני שמלווה אותנו ואנחנו משתמשים לאורך כל הדרך זה – 'מי שיש לו למה יכול לעשות כל איך' זה המשפט שבני היה אומר לחיילים החדשים שהיו מתקבלים למחלקה שלו- אם יש לך מטרה, אם יש לך למה, אתה תמיד תמצא דרך איך להגיע לזה וכל עבודה קשה היא תמיד משתלמת' אז זה חשוב לנו להעביר לאנשים שהחיים שלהם עוברים ואף אחד לא זוכר אותם… בני שלנו היה כמו כוכב כן? שיצא ונתן את כל מה שיש לו וככה אנחנו נזכור אותו, לא רק אנחנו, גם אנשים אחרים, כולם, הייתה לו נתינה ולב גדול שאני מאחלת את זה גם לאנשים אחרים- שאנשים יעשו טוב אחד לשני, זה מאוד מאוד חשוב, כמו שבני אהב את החברים שלו את המשפחה שלו ונתן את כל כולו בשביל המדינה- שאנשים אחרים ימשיכו לחיות באושר ובשמחה, ככה בני היה רוצה שיהיה ואנחנו ממשיכים את הדרך של בני.
סרן בני וייס ז"ל, מחיפה, מפקד מחלקה בגדוד 195 שבעוצבת 'בני-אור' (460), נפל בי"ח במרחשוון התשפ"ד (02 בנובמבר 2023) בקרב בצפון רצועת עזה. בן 22 בנופלו.
*כל התמונות נלקחו באישור המשפחה מעמוד הזיכרון של בני באינסטגרם.
מנציחים את בני בכל מקום 
ילד חיפאי יפה ואהוב 
לזכרו של בני וייס 
