אגדת חורבן: גלית עמיהוד שעזבה את חיפה לפני שנים, הגיעה לביקור קצרצר בעיר התחתית החיפאית ויצאה עם שלל הגיגים מצחיקים ומעניינים ואולי גם מפתיעים

הבוקר קניתי כרטיס חופשי יומי כולל רכבת למסע נוסטלגי בחיפה. יצאתי בזול יחסית לערך הרגשי העמוק שאני מייחסת לנסיעה. קבעתי עם חברת ילדותי האחת והיחידה מ' בעיר התחתית. היא רצתה להראות לי איך הכל התפתח ובחסות תקציב עירוני התמלאה העיר התחתית בתי קפה לא כשרים, חנויות יקרות מידי של היפסטרים ובניינים צבועים בצבעים משמחים ללא סיבה נראית לעין לחגיגה. אני רציתי לראות את "מועדון החורבה" בו השחתנו שעות רבות מידי בנעורינו. כמו זוג ותיק שמכיר את המהמורות ועייף מהן, דילגנו בחן על הויכוח העתיק ביני לבינה, כאשר היא קוראת לכל החרא שאכלנו "ניסיון כייפי שהפך אותי למי שאני"ואני קוראת לזה "מעשה מגונה בנעורים". עמדנו נפעמות אל מול בנין החורבה…כעת, משגדלנו הוא הפך קטן. ברוח ההתחדשות העירונית, הבניין עטוף גרפיטי חסר משמעות ועליז מידי ולמעלה כתוב "Buy now" ויש שם חנויות קטנות של וינטג' יד שניה וסלון פילאטיס.
אמרתי למ' שעל פני הגירסא הנקייה של פרוייקט התחדשות עירונית אני מעדיפה את הבניין מיועד להריסה עם ימאים שיכורים, זונות בהריון, סוחרי סמים מפוקפקים וסימטאות חשוכות. היא צחקה בנימוס ורצתה לעמוד בתור לאיזה קפה ומאפה חדש שניפתח. מאחר ועוד לא המציאו את הקפה שאני אעמוד בתור עבורו, המשכנו. חלפנו על פני המון בתי אוכל קטנים, שלוחות של אוניברסיטת חיפה ומעונות סטודנטים. האוכלוסיה היתה תמהיל של היפסטרים וסטודנטים.
מ' התלהבה על האווירה המגניבה ועל כך שדברים זזים בחיפה, אני חשבתי שזה קצת דומה לרובע הדאחיה בביירות. אמרתי לה שיש מצב שכטב"ם יוריד עכשיו מישהו ואני והיא נסיים את יום הכייף שלנו בתור נזק אגבי. מ' נזפה בי ואמרה "גלית, אל תדברי ככה בקול רם, פה עדיין יש דו קיום" ומייד הבינה מה היא אמרה וצחקנו כמו פעם, כמו שרק שתי חברות שיודעות הרבה יותר מידי אחת על השנייה צוחקות. בספסל שימשי שהציבה ראש העיר עבורנו בתיכנון עירוני מתיש, ישבנו לפתור את הסיכסוך במזרח התיכון. מ' כבר לא כל כך בשמאל, אני כבר לא כל כך בימין. עברתי פאזה. אחרי דיון גיאופוליטי קצרצר הסברתי לה שאין לישראל שום דרך בעולם להגיע להכרעה צבאית איזורית. הכל סוגר עלינו. מה את מציעה? היא שאלה וזה החמיא לי, הרגשתי קצת כמו גלנט במסיבת עיתונאים כשאני מציעה להגיע לאחדות בעם ואז לבנות בית מקדש. מ' מסבירה לי שזה לא ריאלי אבל שתינו מסכימות לפחות שהרוגלאך שקנינו במאפיית שני המיתולוגית מעלף.
המשכנו ללכת, דור העתיד בדמות כיתות יא מבי"ס בעיר יצאו ליום שדה בעיר התחתית לעשות גרפיטי. גרפיטי ממוסד מעציב אותי. במקום מחאה, זעקה, יפה יותר או פחות אומנותית או עילגת של מדוכאים אני מקבלת גרפיטי גנרי, עירוני בורגני של ילדי שמנת.
אני חושבת על הגרפיטי החתרני שראיתי שעשו חיילינו בעזה "הקרב בעזה, המלחמה על הר הבית", אם לא עיצבנת אף אחד, לא עשית כלום. נזכרתי בניו יורק של סוף שנות התשעים כשבדיוק הפסיק להיות מסוכן. ג'וליאני ראש העיר ניקה את הגרפיטי, את הרכבת התחתית ומיגר את ההומלסים והפשיעה. הטיימס סקוואר התנקה ממועדוני חשפנות וזונות והפך למרכז ענקיות הקניות ודיסני. הכל התמלא בתיירים משמימים עם מכנסיים קצרים ומצלמות. הכל היה ממש בטוח שזה שם קוד לשיעמומון. מצד אחד יכולתי לנסוע בבטחה בשלוש לפנות בוקר לבד ברכבת התחתית, ומצד שני לא היה לאן לנסוע…
אז המשכנו לבת גלים. שכונת הדגל של פיאסקו עירוני מתמשך. במקום שכונת יוקרה מרהיבה על חוף הים, יש שיכוני רכבת מופרדים ע"י עצי פיקוס. מ' הבטיחה שדברים זזים גם בבת גלים, אמנם בניין הקאזינו עומד חשוף בטון ושומם… תזכורת תמידית לחורבן… אבל לא אמרתי למ', כי אין לה סבלנות עכשיו לבית מקדש, יום חמישי היום והמטלות רבות…. מלבדו, צצו כמה בתי קפה היפסטרים לחילוניות החיפאית שהיא מיוחדת במינה. היא לא כופרת באלוהים, היא כלל לא שמעה עליו.
כאשר שאלתי את העובדת אם בית הקפה כשר והיא השיבה בשלילה, זוג אנשים מתוחכמים הביטו עלי ברחמים. לא קל לראות אדם שבוי בקונספציה. כשפסענו לאורך הטיילת, הים בטורקיז עמוק היה אותו ים של כל שבתות הילדות שלי. וזה חמוץ מתוק… גם מ' וגם חיפה זה בית. כשעזבתי לפני שמונה שנים דנתי את עצמי לזרות תמידית בכל מקום.
עכשיו אני אורח לרגע שרואה כל פגע.