דייט עם איראן במוצ"ש. טור דעה מאת גלית עמיהוד

בשישי בבוקר קראתי מבזק על ילדון רועה צאן עם פני מלאך ותלתלי זהב שלא שב מהמרעה. לאורך השבת הרהרתי בבנימין שנראה שיצא מדפי התנ"ך רכוב על חמור "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי". השבת יצאה. הרועה נרצח והחדשות על תקיפה איראנית טרפו את הניסיון לעכל את המקרה, מיהרתי לאסון הבא והגעתי באיחור, כולם כבר היו בחרדה מתקדמת ובמפתיע חשתי משועשעת. זה זרק אותי מייד לשנת 91 בה סדאם חוסיין איים להתקיף את ישראל במידה ויותקף ע"י ארה"ב וכך מצאנו עצמנו עם ערכות מגן נגד התקפת טילים כימית, מסכות גז, מזרק אטרופין וחדר אטום.

אבא שלי ביקש מכל אחד להביא משהו חשוב לו לסלון הבית שהפך לחדר אטום מרגע שאבא שלי שם סרט דביק על החלון. אמא שלי הביאה טרנזיסטור, אבא שלי הביא פאקט של עשר חבילות סיגריות טיים לעישון בחדר האטום ואני הבאתי בקבוק בושם אסתי לאודר, סגולה לאופוריה של חמש שניות לפחות בכל התזה.

העיראקים שמעו שהתכוננו, ולא רצו לאכזב אז זרקו טילים. חבשנו מסכות וחיכינו לראות אם המוות יצליח לעקוף את מלכודת סמרטוט האקונומיקה שאבא שלי הכין. טילים נפלו בחיפה, ת"א ורמת גן ואנשים בפרץ חרדה עזבו את המרכז לכיוון הגליל והנגב. ראש העיר המיתולוגי של ת"א עשה פרפרזה לנפולת של נמושות הידוע של רבין והצהיר שמי שעורק מתל אביב עורק גם מהמולדת. אחרי כמה ימים בחדר האטום הבחינו מנהיגנו כי העיראקים זורקים טילים בלילה, לכן חודשו הלימודים.

הפעילות היומית שלי כשמיניסטית כללה הברזה והסכם שתיקה עם ההורים, אך כעת הייתה חשיבות לאומית להגיע עם ערכת המגן ללימודים שכללו סדנאות יצירה לקישוט הערכה. בהברזה הראשונה שלי נתפסתי עקב אובססיית קריאת שמות במיקלט ונשלחתי להשעיה של שבועיים בחדר האטום, שם צפיתי בלופ אינסופי

בשידורי "העולם הערב". בדיוק אז התחלתי לקבל הזמנות ל"מסיבות סוף העולם" אשר התרחשו מידי ערב במקומות מפוקפקים. מידי יום כאשר התברר לשמחת המארגנים שהעולם לא הגיע אל סופו, קבעו מסיבה חדשה עם תאריך סוף העולם.

היטיב לתאר את המסיבות הללו רבי שמואל הנגיד תשע מאות שנה קודם בשירו

"מת אב ומת אלול" המוטו היה אכול ושתה כי מחר נמות. אנחנו רצינו לאחוז את החבל בשני קצותיו, מצד אחד להתפקר לחלוטין ומצד שני להמשיך לחיות כדי להגיע למסיבה הבאה, לכן הקפדנו להגיע למסיבות עם ערכת מגן מקושטת.

בספרות קוראים לזה אוקסימורון, אבל בחיים האמיתיים תמיד אפשר לבחור בחיים. בסופו של האירוע היו איזה הרוגים עקב חנק ממסכה או הזרקת אטרופין.

השריד מהמלחמה הזאת הוא החלטת ממשלה לחייב קבלנים לבנות ממ"ד בכל דירה. וכמובן טיל למזכרת באמצע קניון.

כל זה מסביר מדוע מתקפת האיראנים תפסה אותי מוכנה.

בראשי עוד שמעתי את נחמן שי אומר לי לנשום עמוק ולשתות מים.

קצת אחרי חצות הסבירה איראן שהיא סיימה את מתקפת ההגנה שלה.

זה הזמן לחזור ולקרוא על רועה הצאן שלא שב "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים".

הטור נכתב לעילוי נשמת

רועה הצאן, הנער,

בנימין אחימאיר הי"ד.