שלוש שבעות ויום נישואים אחד. גלית עמיהוד בטור של כאב ופרידות "אימו נפרדה ממני בחיבוק ואמרה שהיא מעבירה לכל מנחם קצת מהכאב שלה. התקבל"

השבוע חגגתי עם אהרון רבע מאה להיכרות ועשרים ואחת שנה לנישואים כשנפגשנו בניו יורק לראשונה, קבענו בטיימס סקוור.

מה השתנה בכיכר הניו יורקית ברבע מאה?

ראשית נסגרו הכבישים למדרחוב, שנית רשת וירג'ין ענקית התקליטים התפיידה. כל זה פינה מקום השבוע לאלפי מוסלמים בתפילות רמאדן עם מגברי ענק.

לפני רבע מאה המוסלמים הגיעו בטיסה ישירה לבנייני התאומים וכל האמריקאים צרחו בפרץ פטריוטיזם שחייבים לחסל את "ראשי המגבת" ולמגר אותם מהעולם.

אהרון הבין שהגיע הסוף, הוא ארז את עצמו לישראל. הוא דיבר אז על חולשת המערב כאשר אל מול העוצמה של התמסרות מוחלטת לאל ולג'האד מול הכופרים בו

התחמושת הכי מוצלחת של ארה"ב הייתה חיים, חירות ומרדף אחר האושר

שזה החליף את השילוש הקדוש של האב הבן ורוח הקודש.

"אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל" (יבמות סד).

לא צריך להיות נביא כדי להבין את יריית הפתיחה של האיסלם על המערב בשנה הראשונה למאה העשרים ואחת.

אבל זה לקח רבע מאה, ובעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, הפך מכתב כתב האישום  של בן לאדן נגד המערב ויראלי ברשת הטיק טוק.

דור הפרוגרס אשר התלבט בעשור האחרון בסוגיות של צדק חברתי ואם לגדל ציצים או לחתוך לעצמם, אם לקרוא לעצמו היא, הם או ארנבונים התפלא ממש לגלות שהאיסלם מאשים אותו בדעיכה מוסרית מתמשכת ונירמול פרקטיקות של הימורים, זנות והומוסקסואליות.

בן לאדן לא שכח את מרכזיותם של היהודים בהשחתה המוסרית תוך שליטה במערכות הכספים והתקשורת. וקינח בצורך הדחוף להשמדת ישראל.

הפורענות המשיכה להתגלגל בשנות נישואינו וישראל עסקה במבצעי הדברה נקודתיים, התקבלה תיאוריית "המחבל הבודד" מעורער בנפשו, לוקה בשכלו וכו והוא הולך חסר מעש למסגד כי שמע שמחלקים שם באקלאוות ומטיף דתי קיצוני לוחץ לו על כפתור ההפעלה. הוא ממהר לביתו לוקח את הסכין היחידה שחותכת סלט ויוצא לדקור יהודים.

גזענות של ציפיות נמוכות מפחידה הרבה פחות ממלחמת דת רדיקאלית שפותחת חזית נגד הנצרות והמערב ומסמנת את היהדות וישראל כאם כל חטאת.

כך הגענו לתחנה הנוכחית בז' באוקטובר.

המלחמה לא עוצרת את השכול האזרחי, זקנים ממשיכים למות וכך מצאתי את עצמי מנחמת בשבעה של קולגה אשר איבדה את אימה בשיבה טובה והתמודדות עם אלצהיימר. יצאתי לדרך בלי לחשוש, סימנתי לעצמי "קל" ואכן השבעה הייתה באווירה נינוחה של השלמה עם חיים שלמים שהתקפלו והגיעו אל קיצם. דרכו של עולם. עדיין לא גייסתי מספיק עוז לפקוד את השבעה של מיכאל גל ז"ל, בוגר מבית הספר שלי, אשר לא הכרתי אישית אבל לימדתי את שתי אחיותיו.

השבעה התפצלה לשניים בשל גירושי הוריו.

בבוקר יום נישואינו, מיד לאחר בית הקפה, חשבתי שזה אך ראוי להמשיך לשבעות מאחר וככתוב "טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו" (תהילים). אל מול תום החיים הצעירים צעדתי בבושה על שהארכתי ימים… "בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה…" (משנה אבות ה)

הבחור שנפל כמעט בן שלושים בשיא הכוח ואני בת חמישים ואין לי שום עצה.

בבית האב הייתה המולה. המוני מנחמים נדחקו, האם יש בזה נחמה שאלתי את האחות המתוקה שבאתי לנחם אשר הפתיעה אותי ואמרה כן. ההבלים שאנשים אומרים אינם מאפילים על הכוונות הטובות.

היא מספרת לי שמיכאל כבר יצא מעזה, השלים לימודים, רצה לעבור לתל אביב כאשר הצבא קרא לו שוב. היה דיבור משפחתי ולא היה לו ספק שהוא חייב ללכת ומי ילך אם לא הוא. וכך…הוא הלך.

יצאתי לשבעה אצל האם.

שם ראיתי את הכלב שהוא אימץ וקרא לו "חופש" יושב בהמתנה דרוכה במרפסת ולפעמים בא לנבוח ולהריח את הכיבוד. אחותו הקטנה סיפרה לי על אישיותו הכובשת וחוש ההומור הפרוע שהיה סימן ההיכר שלו. הוא היה אימת המורים ועל אף שאביו היה המנהל הוא הושעה לא מעט. בחופשה בין שתי סדרות המילואים ביקש מאחותו להכניס את שמו לאיזו פלטפורמת שידוכים למילואימניקים והוא קיבל המון פניות מבחורות.  הוא ביקש ממנה לברור לו את "המצחיקות"- איזו דרישה מתוקה.

האימא נפרדה ממני בחיבוק ואמרה שהיא מעבירה לכל מנחם קצת מהכאב שלה. התקבל. אין צורך לספר לה שירדה פורענות על ישראל. היא יודעת.

על מנת למסגר את הכאב הזה במשמעות נדרשת קומה נוספת של כאב.

בחוקי הטרגדיה היוונית אחרי הסבל הטראגי אמור להגיע שלב הידיעה.

אם אנחנו במלחמת דת, אנחנו לא יכולים להגיע אליה מפורזים.

אנחנו ישראל.

צאצאי האיש שנאבק עם האל.

הכתיבה מוקדשת לעילוי נשמת מיכאל גל הי"ד.