'התלמידים שמורים אוהבים'. גלית עמיהוד, מורה ותיקה בטור דעה נון קונפורמיסטי

בשנים האחרונות מתבהרת יותר ההבנה שתלמידים לומדים למידה משמעותית יותר ממורים שהם אוהבים. מעניין שלקח לעולם הרבה שעות מחקר אקדמי לאושש את אימרת חז"ל:
"הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:" (פרקי אבות ב,ה)

כאשר שואלים תלמידים איזה מורים הם אוהבים, הרבה פעמים התשובה תזכיר לנו את ענייני האהבה המוכרים לנו, תלמידים אוהבים את המורים שאוהבים אותם. ככה פשוט.
מה שמחזיר אותנו לכותרת ולשאול אילו תלמידים מורים אוהבים.
במחקר מתועדים לא מעט שאלונים בנושא שבדרך כלל מתכנסים לתחום הקונפורמיות.
מורים מעדיפים תלמידים טובים, קשובים, קונפורמיים למערכת ולכללים. תלמידים עם ציוד, שמעתיקים יפה וממרקרים כותרות, שמסכימים לקרוא בקול רם בכיתה ומזכירים למורה ששבוע הבא יש בחינה.
מאחר ומדובר במיעוט של תלמידים, האם משמעות הדבר שרוב התלמידים פשוט לא אהובים ע"י המורים?
ובכן…
כאן מגיע הטוויסט בעלילה, למזלם של כל תלמידי ישראל, יש מספיק מורים מטורללים, עם העדפות שונות. כל מורה היה תלמיד פעם, רצוי שהוא יזכיר את זה לעצמו.
אני הייתי תלמידה טובה ביסודי, אבל פטפטנית ולא משקיעה. המורים לא ממש אהבו את זה, אך ההישגים בנו לי חומת מגן. בחטיבה הסיפור החריף, הזילזול שלי הפך מופגן, אך למזלי המורים דילגו מעלי בחן לעבר דגים גדולים יותר שעמדו בתור לטיגון.
באופן מקרי ביותר, בשל הישגי המרשימים, התגלגלתי לתיכון הכרמליסטי האליטיסטי "חוגים", שם נפלתי מהר לתוך משבצת ה"צ'חלה". השתדלתי ככל יכולתי לעמוד בתנאי הז'אנר והקפדתי ללבוש חיקוי של מותגים, בהתאם למעמדי הנמוך. מאוד מהר עמדה המחנכת שלי על הפער בין תדמית הצ'חלה לבין חריפות השכל שלי, דבר זה גרם לה לתיסכול רב,, שכן הייתי צלע שלישית בין שתי צ'אחלות נוספות שהישגיהן הלימודיים לא שיגשגו ולכן באותם ימים נפלאים הוחלט בישיבה פדגוגית חמורת סבר להעיף את שתיהן ולהשאיר אותי "בשל הפוטנציאל".
נשבר לנו הלב.
בתור שלושת הצ'אחלות, נשבענו אמונים לא לעזוב אף פעם. ולהשאר בקשר אחרי הלימודים. אבל החיים זורמים וחברויות לפעמים נגמרות. לומר שמורים לא אהבו אותי, זה אנדרסטייטמנט. חוץ מצ' ז"ל, מחנכת יא יב שתקצר היריעה לכתוב עליה, היא חזרה ללמד אותנו לאחר שהיתה בביתה עקב התמוטטות עצבים, או שזה היה הסיפור שסיפרנו כדי להסביר את הטירלול שלה. היא נהגה בנו בפיזור דעת. במילים אחרות, היא לא שמה לב. בעצם היא ניהלה את הכיתה כמטלה משנית לחלוטין בחייה האמיתיים שכללו מסעות עם בעלה, מסעדות, ספרים טובים ומפגשים עם חברים. הכיתה היתה הסיידקיק. וזה היה ניפלא.
כשסיימתי את התיכון, בלי בגרות, כי צ' היתה עסוקה מידי להתפעל ממריחת האייליינר המושלמת שלי ולא שמה לב שאין לי בגרות במתמטיקה, הייתי די סגורה על זה שאני רוצה להיות מורה. לפני שלוש שנים במפגש היכרות ראשוני עם כיתת החינוך שלי, העפתי מבט על כולם ושאלתי את עצמי, איפה העוקץ? העוקץ איחר בחצי שעה. הדלת ניפתחה ושלוש צ'אחלות מופלאות ניכנסו בשאגות של צחוק, פרץ נעורים ולוק כללי טראשי.
זאת היתה אהבה ממבט ראשון. הן הפריעו לי בלי סוף, קטעו לי את הפעילות, לעגו לרמה של התכנית הפדגוגית שלי ולעסו מסטיק.
לאורך כל שנות התיכון, הן הטרידו כל מורה אפשרי והשמות שלהן עלו כל פעם מחדש בישיבות כאופציה להפרדה בכיתות שונות. נעמדתי על הרגליים האחוריות להשאיר אותן יחד ואצלי.
הפעם אני המורה.
למרבה מזלן, ובניגוד לכל שכל ישר, יש מורים מטורללים שאוהבים תלמידים נון קונפורמיסטים, מצחיקים, חדים, חיים, סקרנים, מתגרים, כאלו שדוחפים אותך לקצה גבול הסבלנות שלך, עד שנפתח לך בלב עוד חדר.

הדברים נכתבו בהקדשה ואהבת עולם למירב מימון
ולזכרה של סמדר כהן.