'אני ופול אוסטר'. גלית עמיהוד בטור שכולו שיר הלל לסופר היהודי אמריקאי "מקריות היא הסברו של האדם החילוני שאינו מאמין שגורלו נקבע ושחייו מתנהלים על פי תכנית אלוהית." אוסטר
גלית עמיהוד חוזרת לתקופה שהכל היה הרבה יותר קל, חופשי ומעניין. מהלימודים באוניברסיטה, המסע לניו יורק, הסופר פול אוסטר, הבעל אהרון ועד ההפגנות בקולומביה
מותו של הסופר היהודי פול אוסטר הוא מאורע זניח בצל המלחמה והדרמות הגדולות. אין זמן לחשוב על דאבדין ויש כל כך הרבה שהם משתכחין. אבל לא שוכחים אהבות ראשונות. "הטרילוגיה הניו יורקית" מצאה אותי בצבא. לא חמושה במסורת אבות סדורה או קניין רוחני מכל סוג ולכן הכיבוש היה מיידי. התחלתי להתארגן על חלום אמריקאי משלי שהסתכם ברצון להיות ניו יורקית.
"הטובים שבמסעיו היו אלה שבהם יכול היה להרגיש שהוא איננו בשום מקום וזו בסופו של דבר היתה תכלית מאוויו: לא להיות בשום מקום" (פ.א)
ישראל של תחילת שנות התשעים לא היתה מקום לשוטט בו באנונימיות או ללכת בו לאיבוד. יותר בכיוון של פרובינציה מוכת טרור מהולה בתחושת חרדה ואחווה. הפיתרון המתבקש היה לצאת מההקשר. "מקריות היא הסברו של האדם החילוני שאינו מאמין שגורלו נקבע ושחייו מתנהלים על פי תכנית אלוהית." (פ.א)
את "מוסיקת המקרה" הלכתי לחפש בכוונה בספריית אוניברסיטת חיפה אשר במסדרונותיה העברתי את רוב שנות הלימוד שלי במהלכן הבנתי שספרות לא ממש ניתן ללמוד. החלום התחדד לי, עלי ללכת לשום מקום, בלי שום תכנית, על מנת להרבות את הסיכויים למקריות מופלאה. כל מה שאני מנסה לומר זה שדברים לא צפויים ולא משנה איך נקרא להם, צירופי מקרים, גורל, הם חלק מהמציאות חלק מהמכאניקה של החיים…
אבל עדיין יש לנו רצון חופשי, ולעיתים המפגש בין מה שאנחנו מנסים לעשות במודע, לבין מה שקורה לנו מבחוץ בצורה לא צפויה, זה מה שעושה את החיים, זה הניצוץ"(פ.א)
וכך, כמו ג'ים נאש, גיבור ב"מוסיקת המקרה" יצאתי למסע של חופש חסר מטרה מוגדרת. משוחררת ממשפחה, חברים, עול כלכלי או כל התחייבות. כל פנייה יכולה לטמון בחובה אושר אין סופי או אסון. המציאות מצידה התארגנה בסדרה של צירופי מקרים מרשימה אשר ממרחק השנים נראית יותר כמו פרטיטורה.
יומיים לאחר הנחיתה בניו יורק מצאתי עבודה כמאפרת בסוכנות דוגמנות. תוך שבועיים השותף שלי העיף אותי מהדירה, מצאתי עצמי משוטטת עם חברה בויליאמסבורג, התיישבתי על ספסל בו ישב אהרון והתחלנו לשוחח. שבועיים לאחר מכן יצאנו למסע חוצה ארצות הברית ממזרח למערב במהלכו אהרון הציע לי נישואין. דוקטור סוס צדק, כשיוצאים לדרך קורים דברים נפלאים.
זאת הנקודה בה קומדיות רומנטיות מסתיימות.
אבל פול אוסטר לא כתב קומדיות, הוא כתב את החיים והוא ידע שאחרי החופש המוחלט חייב להגיע שיעבוד. פעמים רבות אהרון ואני חוזרים לרגע ההיכרות שלנו על הספסל. מנסים לבחון תרחישים חלופיים ולהחליט האם הפגישה המקרית היתה בלתי נמנעת. אהרון כבר ביקר בקיבוץ כמה שנים קודם לכן ועבד בישראל שנה, היה לו ברור שלא יחזור לכאן לעולם. הציונות הסוציאליסטית החילונית לא עוררה בו השראה. "זה כמו חטא, הגענו לנקודה שבה הכל נהיה מוסיקה בשבילנו…אתה קילקלת משהו ביקום וכשבן אדם עושה משהו כזה הוא חייב לשלם את המחיר"(פ.א)
כל אדם שחוזר בתשובה מספר סיפור אחר.אבל מי ששומע אותו שומע מוסיקה מוכרת. הסיפור הוא התגלות, תובנות, משמעות וגאולה אך הלחן הוא שיעבוד.
הרב עדין שטיינזלץ מספר על חזרתו בתשובה שהוא אדם תאוותן וכל מה שיש לעולם הזה להציע לא סיפק אותו. הוא חשק גם בעולם הבא. אין לי עניין בעולם הבא.
ערב יום הכיפורים בניו יורק, תפס אותנו בסתם יום חולין. בתכנית ארוחה מפסקת במסעדה הודית לא כשרה. ואולי הליכה לבית כנסת רפורמי עם ציוד הגברה לחיזוק אפקט השופר. חבורה של חבדניקי"ם נכנסים אלי לעבודה ושואלים אם עשיתי כבר כפרות. מייד נזכרתי שסבא שלי בישראל ולכן התשובה שלילית. הם הושיבו אותי וגילגלו כסף בנייר עיתון מעל ראשי.
זאת חליפתך
זאת תמורתך
זאת כפרתך
זה הכסף ילך לצדקה
ואת תכנסי לחיים טובים ארוכים ולשלום.
עד לשלב הזה רציתי חיים קצרים ומסעירים. החופש הפך לעול חסר פשר, היה ברור שאנחנו בדרך לשיעבוד מרצון, השאלה הייתה את מי נעבוד. כל מערכת דת ממוסדת דרשה שנשים את השכל הישר בכניסה כפיקדון, קפיצת האמונה לא סיפקה אותה.
"אני חושב על אלוהים כל הזמן. זאת השאלה שאני שואל בספריי, האם הוא קיים ומהם הכללים שמנחים את חיינו. האם אני שומע אותו והאם הוא עונה לי, זאת כבר שאלה אחרת. יש לי תחושה של מציאות רוחנית שנובעת מחיי מוסר. הדבר היחיד שאיכפת לי בחיים זה להיות טוב יותר מלכתוב היטב אני רוצה להיות אדם טוב" (פ.א)
פול אוסטר האמין בסימנים מבשרי רעות וסיפר שבנו דניאל ואנה פרנק נולדו באותו היום. לפני כחצי שנה נמצא בנו מת ממנת יתר כאשר שנה קודם לכן הואשם בגרימת מות התינוקת שלו בהזנחה. היא בלעה הירואין כששהתה עימו ומתה. המציאות הטראגית היכתה את פול אוסטר באלם. הוא סרב להתייחס למקרה, אך הוא התבטא לא מעט בקשר לישראל אשר ביקר בה כמה פעמים.
"ישראל הוקמה כמדינה חילונית וסוציאליסטית אבל הדתיים, מחציתם מברוקלין הלכו ותפסו שליטה. אני אדם חילוני ואני מפחד מכל פנאטיות דתית מצד נוצרים אדוקים באמריקה או מוסלמים קיצוניים. כל הפונדמנטליסטיים האלה מתמכרים לכתבי הקודש שלהם שהם ספרים מלאי סתירות ובוחרים בפרשנות פשטנית אחת בלבד וזה מקור כל הרוע. וכשהם תופסים כוח העולם נעשה מקום מסוכן לחיות בו ואז אין דמוקרטיה, אין חופש ביטוי, סובלנות לדעות אחרות ואי אפשר להתקיים יחד. זו הסכנה הגדולה של המאה העשרים ואחת" (פ.א)
אם פול אוסטר היה עושה עליה, כנראה שהיה שמור לו מקום בפינתאון של אנשי הרוח בשמאל החילוני ליבראלי.
אבל הוא נשאר בברוקלין, כבוגר אוניברסיטת קולומביה, אולי עוד הספיק בערוב ימיו לראות איך השמאל הליברלי יכול להיות פנאטי לא פחות מכל דת אחרת…
ביום השואה אני צופה בסרטון מאוניברסיטת קולומביה. הומוסקסואל וטראנסג'נדרית חבושים בכאפיה צורחים משהו על זכותה של פלשתין להקים יודן ריין מהנהר עד הים.
לא ניתן להמנע מהמחשבה שלאלוהים יש חוש הומור משובח.