הלהיט שהולך על בטוח

מאת: ס. ורדי

אם אפשר למתוח קו אחד שיחבר בין רוב סרטי המבוגרים שיצאו לאקרנים בארה"ב לקראת עונת האוסקרים הבאה עלינו לטובה, הוא שכמעט כולם הצליחו לזכות בתשואות המבקרים בו בזמן שנכשלו בקופות, או לכל הפחות הניבו הכנסות שלא ניתן להגדירן אלא כמאכזבות. זה כולל את "הפייבלמנים" של שפילברג ואת "רוחות אינשרין" של הבמאי המוערך מרטין מקדנו (שעם המועמדויות הנכונות יכולים איכשהו לדדות לעבר הצלחה קופתית כזו או אחרת) ושורה של סרטים מדוברים אך כושלים ובהם "בבילון", "המנצחת", "סיפורו של אמט טיל", "הלוויתן" ועוד.

סרט אחד שכנראה הצליח לחמוק מתווית הכישלון, אך גם כנראה לא יהיה מועמד בקטגוריות כלשהן בטקס האוסקר הקרוב, הוא "איש ושמו אוטו" בכיבובו של טום הנקס, שבשקט בשקט הצליח לגרוף כבר קרוב ל-25 מיליון דולר בקופות בצפון אמריקה, ועוד דרך ארוכה וסלולה לפניו בשבועות הקרובים. אז איך הצליח הסרט היכן שכל יתר הדרמות שמכוונות לקהלים מבוגרים כשלו?

דבר ראשון, בכוכב. "איש ושמו אוטו" הוא סרט שתפור למידותיו של טום הנקס וזה סרט שסביר להניח שבלעדי השחקן שלו לא היה זוכר לכזו תהודה. בעידן שבו כמעט ואין שמות גדולים שדי בהם כדי להביא אנשים לאולמות הקולנוע, טום הנקס בן ה-66 הוא אחד השחקנים היותר יציבים, שדי בשמו על פוסטר הסרט כדי למשוך קהלים נאמנים אחריו.

גם כאן הנקס לא מאכזב ונותן הופעה מאופקת אך קולעת למטרה. בסרט הוא מגלם את אוטו, אלמן נרגן וכועס שמתגורר מזה עשרות שנים במתחם בתי מגורים קטן בפאתי פיטסבורג. בעיקרון, אוטו רק רוצה שיניחו לו לנפשו, והוא אפילו שוקל לשים קץ לחייו. כשבוקר אחד מגיעה למתחם משפחה היספאנית ססגונית ורועשת בדיוק כשמחשבותיו האובדניות מתחילות להבשיל למעשים, הוא מבין שאף אחד לא באמת הולך להניח לו, אבל באופן מופלא הוא גם מוצא סיבה חדשה לחיות.

הנקס מוקף בסרט בקאסט חייכני ומלא חיים שמהווה קונטרה למלנכוליות של הדמות. מבריקה במיוחד מריאנה טרביניו בתור אם המשפחה החדשה בשכונה מריסול, שאשמח מאוד לראותה בתפקידים נוספים. אך השכנים כוללים באופן עקרוני תמונת מראה של כל האוכלוסיות שמהוות את אמריקה של המאה הנוכחית ומעניק במה נאותה לשחורים ולבנים, חברי קהילה להט"בית והטרוסקסואלית, צעירים ומבוגרים. בכך הסרט גם מצליח לשים על המסך הגדול, גם אם לזמנים קצרים, ייצוג הולם לכלל הציבורים.

תוך כדי ההתמקדות באופן שבו אוטו נפתח לאט ובהדרגתיות לשכניו אנחנו מתוודעים דרך סדרה של פלאשבקים לעברו של אוטו ולחייו עם רעייתו המנוחה, ולסיבה שבעטיה הוא הפך לכזה אדם לא מלבב.
יש משהו מאוד מתחכם בללהק את הנקס, שקשה שלא לאהוב אותו וכולנו מכירים בעל פה את תווי פניו, לתפקיד של אדם מנוכר ומרוחק, שלא לומר סוציומט. עם זאת, הסרט לא הולך עם הדואליות הזו עד הסוף ודי מהר אנחנו לומדים להבין מה עבר על הדמות בחייה ולאהוב אותה למרות כל המגרעות שלה.

בהיבט הזה, מדובר בדרמה סוחטת דמעות קלאסית שתנסה בכל כוחה למשוך לכם במיתרי הדמעות ברגעים הנכונים ולהוציא אתכם נרגשים מהקולנוע. במאי הסרט, מארק פורסטר, הוא סוג של כלבויניק חסר חותמת אישית שכבר התנסה בדרמות שכאלו בעבר, דוגמת "מונסטר בול" שזיכה את האלי ברי באוסקר לפני מעל 20 שנה ו"למצוא את ארץ לעולם לא" עם ג'וני דפ ופרדי היימור הצעיר. פורסטר מעולם לא היה מועמד לפרסים בעצמו וגם לא התיימר שסרטיו יהיו.

גם ב"איש ושמו אוטו" אין יומרות גדולות מהחיים. מדובר בסיפור פשוט שקל לעקוב אחריו, עם דמויות שאי אפשר שלא להתאהב בהן, עם צילום ענייני וחסר תעלולים ופסקול קורקטי בהתאם. מצד שני, בהרבה מובנים – זה עושה את העבודה והסרט בהחלט יצחיק אתכם וירגש אתכם לפרקים, ויש גם כאלה שיזילו דמעה או שתיים. בעיקר הוא מספק שעתיים ושש דקות של קצת אסקפיזם עם תמהיל מדויק של דרמה וקומדיה – ובזמנים סוערים שבהם אנחנו חיים, גם זה לגמרי משהו.