ניוזים חמיםחינוךתרבות

"פולין היא בית קברות אחד גדול, קשה שלא להרגיש את זה."

אלין רובינשטיין, ראש מחלקת אקדמיה באגודת הסטודנטיות והסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה מספרת על המסע לפולין של האגודות הסטודנטיאליות מישראל

לפני מספר שבועות, יצאו סטודנטיות וסטודנטים של האו”פ למסע לפולין בשיתוף אגודות סטודנטיאליות נוספות מרחבי הארץ.  אל המסע הצטרפה גם אלין רובינשטיין, ראש מחלקת אקדמיה באגודה. לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ענתה אלין על שאלות הקשורות למסע המורכב והמאתגר ומהוות חלון אל החוויה ברמת הפרט והמשקל ההיסטורי הנלווה אליה.

ספרי לנו על עצמך ועל התפקיד שלך באגודה

אני אלין רובינשטיין, בת 30, סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה חד חוגי. אני ראש מחלקת אקדמיה באגודת הסטודנטיות והסטודנטים של האו”פ. במסגרת תפקידי אני מקדמת פרויקטים אקדמיים וממונה על קישור וטיפוח השיח בין הסגל האקדמי והמנהלי לבין הסטודנטיות והסטודנטים שלנו.

למה ציפית לפני שיצאת למסע, ואיזה קשר משפחתי או אחר היה לך לנושא השואה?

האמת שזאת הפעם השניה שאני עושה את המסע הזה. יצאתי למסע בתיכון והזיכרון שלי מהמסע שעשיתי בתיכון הוא מאוד מעורפל. בכל זאת, 12 שנה עושות את שלהן… אבל זיכרון כללי של מקומות ותחושות כן נשאר. למה ציפיתי? די ידעתי לקראת מה אני מגיעה. מדובר במסע קשה, עוצמתי וחשוב. 7 ימים על הרגליים, הרבה נסיעות, ביקורים בגטו, במחנות השמדה, בבתי כנסת שנותרו שם (חלקם שוחזרו) לצורך תצוגה ולמען המבקרים. אין בפולין יהודים בימינו שיגיעו להתפלל בבתי הכנסת האלו. כמו כן, ביקורים באתרים נוספים שהיו מוקדים לדיכוי ורצח היהודים בשואה. אצלי במשפחה אף אחד לא נספה בשואה, הם התגוררו באזורים שהגרמנים לא הגיעו אליהם. הקשר היחיד שיש לי במשפחה הוא למלחמה, שבה לחם הסבא רבא שלי מול הגרמנים בצבא האדום. אך מדובר במסע שלדעתי כולם צריכים לעשות, גם אנשים שאין להם קשר משפחתי כזה או אחר לנושא השואה. אסור לנו לעצום עיניים, אסור לנו לשכוח את הזוועות. בעיני רבים, יום השואה הוא יום זיכרון עם אווירה עכורה ועצבות. אך הוא יום אחד בשנה, בו אנחנו ניזונים מסיפורים, עדויות, תוכניות, טקסים וסרטים. לאחר המסע, יום השואה הופך למשהו אחר עבור היוצאים אליו. אתה מבין שדרכת איפה שהם דרכו, שהיית בין הקירות הגיהנום שבהם הם היו, שאתה יכול לחבר לסיפורים ולעדויות ולסרטים, את המקומות, את הריח, את הקור, את הפחד והייאוש, את התקווה ואת חוסר התקווה. יום השואה לא חוזר להיות כשהיה עבור רבים. כך גם העידו השבים מהמסע.

המסע לפולין. אגודת הסטודנטיות והסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה. צילום: אגודת הסטודנטים באו"פ

מה היו התחנות העיקריות בהן עבר המסע?

התחלנו את המסע ברובע היהודי בקרקוב, שם היינו בבתי כנסת היסטוריים. הרובע היהודי בקרקוב הוא מקום מדהים היום, עם הרבה מסעדות ובתי קפה שכתוב בהם גם בעברית וביידיש. ובכלל, כמעט בכל תחנה שהיינו בה, ההסברים נכתבו בשפות אנגלית, פולנית ועברית. ביום השני נסענו לאושוויץ, שהיום הוא מוזיאון של ממש, ובכל בקתה ישנן תצוגות שונות וסיפורים שונים. היינו שם כ-3 שעות, ולאחר מכן נסענו למחנה ההשמדה בירקנאו אשר נפרש על שטח עצום, ושם היינו כ-3 וחצי שעות וערכנו טקס בסוף ביקורנו שם. ביום השלישי ביקרנו בגטו קרקוב ובערב התחלנו נסיעה של 5 שעות ללובלין.  ביום השלישי נסענו למחנה ההשמדה מיידנק שבו בסוף המסלול שלנו הגענו להר האפר וערכנו טקס. לאחר מכן, נסענו לתערוכה מדהימה שמופעלת ע”י פולנים מקומיים (שאינם יהודים), שהיה חשוב להם להזכיר ולשמר את ההיסטוריה של לובלין, שפעם הייתה עיר שכמעט חצי מאוכלוסייתה הייתה יהודית. הם לקחו על עצמם את המשימה להציג את התרבות היהודית שחיה בלובלין לפני המלחמה ולהזכיר את זוועות המלחמה שבעקבותיהן לא נשארה קהילה יהודית בלובלין. מנהלי התערוכה הציגו בפנינו ארכיונים של עדויות של יהודים שחיו בלובלין ושרדו, שאותם הם הצליחו לאתר, בנוסף לפולדרים של יהודים שאותם הם לא הצליחו לאתר, ובהן יש רק שם, או רק תמונה אפילו ללא שם, כי היה חשוב להם שיהיה זיכרון מכולם. בסוף התערוכה, מנהל התערוכה ונגנים פולנים הציגו בפנינו קטע שירה בנושא השואה עם כתוביות בעברית, שבסופו הוא דיבר עם הקהל וציין כמה הוא שמח שהגענו, וכמה זה חשוב לו, וכמה היינו חסרים שם בתקופת הקורונה. יום לאחר מכן, נסענו לטיקטין, ליער לופוחובה, שם רצחו הגרמנים את יהודי טיקטין לאחר שהובילו אותם ליער וירו בהם לתוך בורות מוכנים מראש. התחנה הבאה הייתה מחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נבנו אנדרטאות בצורת סלעים, מאות סלעים, שעליהם יש שמות של קהילות יהודיות שנרצחו שם. חוץ מסלע אחד, עליו כתוב שם של בן אדם – יאנוש קורצ’אק, אשר נרצח יחד עם ילדיו במחנה ההשמדה טרבלינקה. ערכנו טקס, ויצאנו לנסיעה של מספר שעות לורשה.

ביום למחרת, ביקרנו בגטו ורשה, ראינו את מה שנשאר מחומות הגטו. עברנו עוד כמה תחנות – בית חולים לילדים, גן קרשינסקי, וראינו את אנדרטת מרד ורשה הפולני. לאחר מכן נסענו לעיר העתיקה והיה זמן חופשי. ביום האחרון שלנו במסע ביקרנו בגן החיות של ורשה, שאותו ניהל פולני יחד עם אשתו, חסיד אומות עולם שהציל יהודים והחביא אותם במרתף ביתו בגן החיות שאותו הוא התעקש להשאיר פתוח, גם לאחר שהגרמנים גנבו ממנו את החיות, ושכנע את הגרמנים לגדל שם חזירים ושועלים (בכדי שיהיה לגרמנים בשר חזיר לאכול ופרוות שועלים ללבוש). לאחר מכן ביקרנו בבית הקברות היהודי אוקופובה ובסוף המסע עשינו את מסלול הגבורה וטקס סיום. זה נשמע קצת מכני כשאני מציינת ככה את הלו”ז, אך האמת היא שזה נכתב בקושי רב.

המסע לפולין. אגודת הסטודנטיות והסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה. צילום: אגודת הסטודנטים באו"פ

תארי לנו את הרגע הראשון בו הרגשת את כובד המשקל של המסע והתוכן שלו על הנפש שלך

יש לאנשים ציפייה כלשהי שכאשר הם יגיעו לגטו ולמחנות ההשמדה, הן ישברו בבכי וצער. אבל לפעמים זה קצת יותר מורכב ממה שאנחנו מדמיינים, ולא כל כך תואם את מה שחשבנו שיקרה. אנשים מרגישים תחושות שונות במקומות ובזמנים שונים. לפעמים כובד המסע וצער עמוק באמת מכים בך בתחנות הגדולות וה-“מובנות מאליהן”, כמו אושוויץ, מיידנק, בירקנאו, טרבלינקה… ולפעמים זה מכה בך במקומות ובזמנים שלא היו צפויים, ושלא חשבת שדווקא שם תשבר. מנעד הרגשות במסע הוא רחב לאין קץ, רגע אחד אפשר להרגיש חוסר אונים ועצבות בלתי נתפסת, וברגע אחר, אהבה, תקווה והקלה. בסופו של דבר, ענני גשם כבדים מרחפים מעל מי שיוצא למסע, עם רגעים בהם גם העננים האלה מתפזרים ומאפשרים לנו לראות את השמש, לצחוק עם חברינו למסע, לטייל, לעשות שטויות ואפילו לעשות שופינג. שואה הוא נושא שמאוד קשה לנפש שלנו להכיל, ומטרת המסע היא לא לצאת אליו בשביל לבכות שבוע שלם ברציפות, בכדי שנוכל להגיד לעצמנו שאת החובה שלנו עשינו – נשברנו, צערנו, בכינו וכאבנו…  מטרת המסע היא שונה עבור כל אחד ואחת, וכל אדם במסע, יתחבר לעצמו, יביט פנימה אל נפשו, והחוצה, אל אחת הנקודות הכי אפלות בהיסטוריה האנושית בכלל, ובהיסטוריה היהודית בפרט, וימצא את הסיבה שבגללה הוא יצא למסע. ויכול להיות שזה יכה בו במסע, ויכול להיות שזה יצוף רק כשהוא ינחת בארץ ויתחיל לעבד את הדרך שעבר. ויכול להיות שהתחושות יצופו כשיגיע יום השואה. כובד המסע מורגש לכל אורך המסע, עם הפוגות פה ושם. פולין היא בית קברות אחד גדול, קשה שלא להרגיש את זה. את תוכן המסע על הנפש שלי אני עדיין מעבדת.

אילו רגעים בתוך המסע דווקא העניקו לך נחת והתרוממות רוח לצד התכנים הקשים והמשקל ההיסטורי שלהם?

המדריך שהיה לנו, היה מדהים, ועל כל סיפור מצער ועצוב וקשה שסיפר לנו בכל נקודה במסע, הוא דאג גם לתת נקודה של אור, חיוביות ותקווה, שעזרו לנו להוציא את ראשינו מתוך בור אפל, ולהרגיש חמימות מנחמת במדינה האירופאית הקרה הזאת. כי גם בתוך המלחמה, ובתוך השואה, ובין חומות הגיהנום – התנהלו חיים, שהיו קשים ועצובים ומייאשים, אבל בחלקם היה גם צחוק ואומנות, מוזיקה ושמחה, חברות, נתינה, וכוח עצום שדחף אנשים קדימה, תשוקת חיים שבעבע בתוכם להילחם עבור חיים טובים יותר, עבור הקרובים שלהם ועבור אנשים זרים. היו את אלו שמצאו נקודות של אור גם כשהרי החושך סגרו עליהם, הם חיכו בסבלנות מול תיבת פנדורה שכבר שחררה לעולם שלהם את כל הסבל והייאוש, עד שלבסוף הגיע התקווה.

המסע לפולין. אגודת הסטודנטיות והסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה. צילום: אגודת הסטודנטים באו"פ

מה למדת על ההיסטוריה של העם היהודי בשואה שלא ידעת טרם יציאתך למשלחת?

למדנו המון על התרבות היהודית שהתגוררה בפולין לפני השואה. על המעורבות שלהם בחברה בפולין, איך חיו את חייהם, איך היו מעורבים בקהילה ועוד… למדנו גם על קהילות יהודיות שונות, על מסחר שהיהודים עסקו בו בפולין ובאופן כללי איך נראו חייהם בגולה.

לסיום, מה היית רוצה לשתף עם סטודנטיות וסטודנטים נוספים ששוקלים להצטרף למסע לפולין בעתיד?

מדובר במסע מיוחד, וכשמו כן הוא – מסע. מסע שבו לפעמים תגידו לעצמכם “קשה לי, אני רוצה לחזור הביתה”, ולפעמים תגידו לעצמכם “כמה טוב שאני פה”. ובתוך המסע הזה, תחווה גם מסע פנימי, פרטי משלכם, שבו יעלו בכם תהיות רבות, על מוסר וערכים, על הצלחות וכשלונות. תשמעו סיפורים ותשאלו את עצמכם שאלות; “איך אני הייתי פועל?”, “האם אני יכול להעביר ביקורת על יהודי ששיתף פעולה עם הנאצים בשואה בשביל לשרוד?”, “מה היה עדיף להיות בשואה, איש מאמין או לא מאמין?”, “האם הייתי מאבד את האמונה שלי? האם הייתי הופך לאיש מאמין?”, “עד כמה האמונה מחזיקה אותי בחיים שלי באופן כללי?”. שאלות גדולות וקטנות, כאלו שתחשבו עליהן הרבה זמן ואולי בכלל לא תגיעו לתשובה – “אם הייתי בגטו, במקום בו יש מחסור באוכל, האם הייתי מבקש מהילדים שלי לגנוב? איזה ערכים הייתי מקנה להם בגטו?”, ושאלות אירוניות ומורכבות, שתדונו בהן עם חברים למסע – “עד כמה אשמה חברת הביטוח שביטחה מחנות השמדה בשואה מפני שריפות?”, “האם חברת ייצור המשרפות שזכתה במכרז והגיע להתקין משרפות במחנות ההשמדה, גם היא אשמה?”. ותמצאו את עצמכם חושבים גם על הדברים הקטנים, על אנשים בודדים, על מי הוא נהג הרכבת שהסיע את היהודים אל מותם ועל מי הוא השכן הפולני שהתגורר בשכונה שמחוץ לגטו. ובתוך המסע הכל כך משמעותי הזה, אתם תכירו נפשות רבות, תשמעו את הסיפור שלהן, ותרגישו שמצאתם חברים שאמנם לא הכרתם בצורה אישית, ואמנם הם כבר לא איתנו על פני האדמה, אבל איזה כיף שעכשיו הם חלק כלשהו מהעולם שלכם. ובתוך ההיכרות איתם, אתם תמצאו גם את עצמכם ותכירו גם את עצמכם קצת יותר טוב.

המסע לפולין. אגודת הסטודנטיות והסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה. צילום: אגודת הסטודנטים באו"פ
[addtoany]
ניוזים- רשת אתרי החדשות המקומיות של ישראל, מכבדת את זכויות היוצרים ועושה את כל המאמצים לאיתור בעלי הזכויות של היצירות הכלולות בכל הכתבות שלנו ברשת. במידה ומצאתם יצירה שאת/ה בעלי הזכויות עליה ואתם מעוניינים להוריד אותה מהכתבה או להוסיף לה קרדיט, אנא פנו אלינו בטלפון/ ווטסאפ: 0522818000 או שלחו למייל: .mnewzim@gmail.com

כתיבת תגובה

עוד ניוזים בשבילך

Back to top button
נגישות