"קצת כמו ללכת על הירח". גלית עמיהוד בטור מלא כבוד, הערכה ואהבה לזכרה של בתיה בראונר ז"ל, מנהלת בית הספר עירוני א'

לפני שני עשורים בהיותי פרח הוראה עשיתי סטאז' באותו התיכון בו למדתי. לכאורה סיפור סינדרלה, נקמת הנערה אשר סיימה ללא בגרות וכעת חוזרת ללמד ספרות, אבל במציאות התממשו כל החשדות שלי מהתיכון.
המורים היו באמת אנשים קשים ומשעממים כפי שזכרתי את חלקם והתחביב שלהם היה לרכל על התלמידים בישיבות צוות. התלמידים היו חבורה מדושנת, התנהגו כמו בעלי הבית האמיתיים.
לאחר לידת בתי עזבתי שלא על מנת לחזור.
בעיני רוחי חלמתי את המורה שאני רוצה להיות.
גרסה ים תיכונית של מישל פייפר, נכנסת לכיתה מלאה בבני נוער בסיכון, אבודים, מכורים לגז מזגנים, חלקן בהריון וכולם עם הפרעת קשב. ואז אני מתיישבת על השולחן, בחליפה אפורה ונעלי עקב, פותחת את ספר השירה של יונה וולך ומתחילה להקריא לאט:
"זה לא מה שישביע את רעבוני לא.
וזה לא מה שיניח את דעתי, הו לא.
לא זה לא…"
ואז כולם ממגנטים אלי מבטים בבהירות חדה כי הם מבינים מה חשוב בחיים, מתאהבים בי לנצח ונשבעים לסיים עם בגרות מלאה.
לפעמים חלומות מתגשמים. בתיה בראונר, המנהלת המיתולוגית של עירוני א', בית ספר שימיו המפוארים היו הרחק מאחור ובתקופה ההיא איכלס בעיקר ילדי עולים מבריה"מ, אתיופיה ומקומיים ראיינה אותי לתפקיד מורה לספרות ושאלה אותי שאלה אחת:
"מה את עושה עם תלמידים שנכשלו בבחינה?"
השבתי לה מייד: "עושה להם מועד ב".
זה הספיק לבתיה לשבץ אותי בשנת ההוראה הראשונה שלי לחנך כיתת אומ"ץ.
פרויקט אומ"ץ החל באותן השנים כניסיון אחרון של משרד החינוך לאסוף את בני הנוער המעט אבודים, שלא היו להם לקויות קוגניטיביות או פיזיות שיכלו להעניק להם כרטיס כניסה לחינוך המיוחד או לכיתות מב"ר.
אז הוקמה להם מסגרת שנתנה מעטפת לימודית ורגשית מלאה, המחנכות נדרשו לתת שעות ארוכות וביקורי בית רבים וכל זאת בשביל משכורת רגילה לחלוטין אבל יוקרת הסטאטוס של המחנכות הללו היתה של שועלי קרבות.
הכניסה לכיתה הזכירה את סצינות הפתיחה של הסרט עם מישל פייפר:
היו שולחנות הפוכים,
ילד עישן,
ילד ישב על החלון
וילדה ניסתה לאסוף מסטיק שהתפוצץ לה על הפרצוף.
כשיצאתי בחיים מהשיעור הראשון, בתיה חיבקה אותי ואמרה לי "את מתאימה לנו כמו כפפה ליד, יש לך איכויות של חתול רחוב". הנחתי שזאת מחמאה.
לבתיה היה חזון אדיר, כל ילד יכול ללמוד ולהצליח אם המורה יאמין ויאהב אותו. היא שיווקה את בי"ס כסיפור ייחודי של שיתופי פעולה עם גורמים חיצוניים ואימצה כל פרוייקט חדשני.
התהלכנו בעולם עם תחושה של סיירת מובחרת ולא סתם תיכון בשכונה של עולם שלישי.
כשסיימתי את המחזור הראשון של אומ"ץ יצאתי לחופשת לידה וקצת התנתקתי, בזמנים שלא היה ווטצאפ זה עוד היה אפשרי.
השמועה על מחלתה של בתיה הבקיעה את ההתנתקות שלי ומיד נסעתי לבי"ס לשאול מי הלך לבקר אותה כבר.
נאמר לי שאף אחד מאחר שאושייה חשובה בבי"ס אמרה לכולם שלא הולכים לבקר את המלכה בפיג'מה.
חשבתי על זה שתי דקות והחלטתי שמצוות ביקור חולים חשובה יותר ממשפט ניו אייג'י שנשמע חכם.
וכך העמסתי תינוק בן חודשיים על מנשא והופעתי אצל בתיה בבית החולים.
כשנכנסתי אליה, אכן המלכה היתה בפיג'מה של בי"ח, אבל היא זרחה מאושר לראות אותי, חיבקה אותי ולא האמינה שהגעתי עם תינוק. שאלתי אותה איך זה מרגיש והיא ענתה לי "זה קצת כמו ללכת על הירח" ואז שתקנו המון.
אני הבנתי אותה, כי דימויים זה המקצוע שלי.
בתיה הבריאה וחזרה לנהל ואני חזרתי לחנך,
והיא מעולם לא שכחה לי את הביקור הזה באמצע הסרטן.
נפרדנו כשעזבתי לירושלים ושוחחנו כמה פעמים בטלפון עם הבטחות לקפה ושופינג בממילא כי בתיה בנוסף להיותה אינטלקטואלית אמיתית ומנהלת הייתה גם נהנתנית רצינית עם סטייל אירופאי אמיתי ועם חוש הומור ניפלא, וכל פעם שישבתי איתה לשתות תה חשבתי לי בלב שזה ממש מקסים מצד מלכת אנגליה לשבת לשתות עם חתולת רחוב.

הדברים נכתבו בכבוד ואהבה לזכרה של
בתיה בראונר האגדית.

גלית עמיהוד.