חנוך את הילד על פי מוחו – דרך הקואורדינציה
מחקרים חדשניים בחקר המוח מצביעים: הורים רבים "גונבים" לילדיהם את ההיבט החשוב ביותר בהתפתחותו הבריאה. ד"ר מרק ורטהיים ורווית ורטהיים-שפר
כותבים: ד"ר מרק ורטהיים, מפתח שיטת OCO אבחון וטיפול דרך קואורדינציה, מרצה בטכניון ברפואת ספורט ועומד בראש אקדמיית ורטהיים, ורווית ורטהיים-שפר, מורה ומחנכת לגיל הרך.
עוד בטרם הילד מגיח אל אוויר העולם, הוריו לעתיד מגבשים תפיסה כיצד הם רוצים לחנך את הילד. כאשר המחשבה שמנחה אותם היא לעשות זאת בדרך טובה יותר מהוריהם, מחבריהם ומשכניהם, עוד הרבה לפני שהילד מגיע אל הגן/בית הספר היסודי, הוריו כבר תכננו במדויק, כיצד יש להכינו לקראת המוסד החינוכי, מה עליו לעשות כאשר יגיע לשם ומה ייצא ממנו כאשר יסיים.
בימינו, רבים מההורים מתכננים את עתיד ילדיהם באמצעות פעולות שונות. למשל: הליכה לחוגים שונים בילדות, לקיחת אנשי מקצוע בתחומים שונים (אנגלית, חשבון, מחשב וכדומה), בכדי לקדם את ילדיהם, משחקי אינטליגנציה שונים ואף שליחתם לחוגים שונים כמו כדורגל במטרה שיהיו שחקנים!
כיום, הורים רבים מתגאים בעובדה שבנם/בתם יודעים את השפה על בוריה, מספרים, שולטים באנגלית ובחשבון וכל זאת עוד לפני כניסתם אל הגן. בדרך זו, ההורים מחמיאים לעצמם ומאמינים שכך ילדיהם יובילו ויהיו מוכנים לפני אחרים ואף יקנו לילדיהם יתרון בכך שייחשבו לחכמים יותר ויהיו מוערכים יותר מאחרים גם כן.
אך הורים אינם מבינים שהם עושים טעות חמורה בכך שהם בעצם "גונבים" לילדיהם את מאפייני הילדות שלהם!
ההורים כנראה לא הבינו את תפקידם בהתפתחות הילד או שהבינו הפוך. הילד איננו מבוגר קטן ותפקידנו כהורים, הוא לא לעצב את החשיבה שלו ואת הדרך שלו. אלא, תפקיד ההורים הוא לתת לילד אפשרויות באמצעותו, יוכל לפתח את חשיבתו ואת כישוריו בעצמו. כאשר המטרה היא שהילד יתפתח בעצמו על פי מוחו. בכך, יוכל להתחבר לעולם ואל הסביבה, בצורה הטבעית ביותר. לא במקרה, ישנם חוקרי מוח ותנועה רבים, שמדברים היום על הקואורדינציה כביטוי של התפתחות המוח וכדלת הכניסה להתנסות ולמידה.
הורים שאומרים לילד בגיל צעיר, בדיוק מה לעשות, כיצד עליו לשחק ומה שעליו לדעת כבר בגילאים הצעירים ולא מקשיבים לילד בניגוד לתפיסה של “חנוך את הילד על פי מוחו״ והתפתחות על פי שלבי ההתפתחות הרגשיים, למעשה "גונבים לילד את הילדות". ילדות שהינה חשובה ביותר, כפי שאנו יודעים היום.
למעשה, נוצרת תופעה לפיה ההורה הופך את הילד הסובייקט כביכול, לאובייקט של עצמו!
חוקרים ואנוכי ביניהם, טוענים במשך שנים שילד בריא הוא ילד משחק. אך בכדי שילד ישחק, הוא זקוק לכלי המרכזי: קואורדינציה, על כל מרכיביה. בלעדיה, הילד יימנע מתנועה, ממשחק ומהשילוב ביניהם.
הצרבלום, המוח הקטן, הוא המקום שבו הכל מתחיל, החל משיווי משקל ועד לראייה המרחבית מבלי לאבד שיווי משקל, טונוס שריר והתפתחות הקשר עין יד/רגל. מה שדווקא דורש "התפתחות אחרת", נושא שבעולם הולך ומתקדם מאוד בטכנולוגיה, אך עני מאוד בתנועה משמעותית ומשחקים המפתחים חברות אנושית.
התפתחות המשחק העצמאי תלויה ראשית במשחק החופשי ושעות של משחק חופשי בתנאי סביבה שונים, ביניהם: בית, טבע, בית של חברים, שכונה ועוד.
ילדים בריאים נולדים עם דחף לתנועה וחשוב ליצור להם סביבה למשחק חופשי ולזמן ממושך ככל הניתן.
ילדים נולדים עם סקרנות גבוהה והנאה בהנעה – כאן, נרכשים "החושים החדים", מה שיכול ליצור ילד עם בסיס ילדות חזק שמוכן לעומס לימודיים ואחרים ולא לפני. הילדות היא התקופה שבה הילד מתאזן בדרכו ועל פי מוחו על כל חלקיו. בייחוד כאשר הילד מחפש את דרכו עם התאמה לשינויים וסביבה משתנה, כאן נכנס תפקיד ההוראה, לתת לו את הבסיס הבריאותי, הגופני והרגשי.
התפתחות הילד והפיכתה ל״מוגבלת"
כאשר ההורים נמצאים בסיטואציה מתמדת, בה כל הזמן ״היד על הדופק״, מה ילדם צריך ללמוד ומעריכים באופן שוטף האם הוא טוב/לא טוב והיכן צריך להשתפר בתחומים שונים – התפתחות הילד אינה מאוזנת!
ההורה מחפש את הדרך שלטעמו כדי לעצב את הילד על פי דרכו שלו ולא של הילד, במטרה להצליח יותר מאחרים. אך אינו יודע שבכך הוא בעצם מצמצם את תפיסתו וראייתו של הילד ובכך מצמצם באופן ישיר גם את ההתפתחות שלו.
התנועה החופשית והתפתחות הקואורדינציה עם המשחק ובתוכו, הם מעצבי התפתחות המאפשרים לילד להתפתח על פי מוחו, בייחוד שכיום ידוע כי ישנה שונות בין הילדים, בעקבות נטיות מוחיות, חוזקות וחולשות. אם לילד ישנה נטייה לצד מתמטי או אומנותי, בשל חוסר בסיס או אילוצים כאלו ואחרים, הדחף יכול להגיע לידי דיכוי. לדוגמא: בעקבות הליכה לחוג מוזיקה בגיל צעיר, ילד עם נטייה אומנותית למוזיקה, אך עם חוסר מוכנות בקואורדינציה של עין-יד, הדחף עלול להיות מדוכא.
הבסיס התנועתי/קואורדינטיבי והמשחק המתפתח הוא המפתח ללמידה ולעיצוב דמיונו של הילד, שהוא הבסיס לנטייה הטבעית שלו.
הבסיס נותן לו לא רק את יכולת ההתמצאות והראייה המרחבית הלכה למעשה, אלא גם בעיצוב האישיות שלו, בהתנהלות שלו. למשל: בפתיחות שלו למאכלים שונים, לחברים, לחברה בה הוא גדל ולעולם שלו בצורה אובייקטיבית יותר, כפי שהוא רואה את הדברים.
מחקר מעניין שמלמד הרבה
לשתי קבוצות ילדים קיבלו משחקים זהים עם גירויים שונים. בקבוצה האחת, ההורים אמרו לילדים בדיוק מה לעשות והדגימו להם, בכדי שישמעו צלילים מסוימים כאשר המשחקים היו עם פונקציות שונות.
בקבוצה השנייה, המשחקים הונחו על הרצפה והילדים היו צריכים לגלות בעצמם את הפונקציות השונות.
מה הייתה התוצאה של ההשוואה בין הקבוצות?
בקבוצה הראשונה, שבה למשל המבוגר הדגים כיצד יש ללחוץ כל במשחק כדי להפיק רעש, הילד ביצע כל הזמן את אותה הפעולה ולאחר מספר פעמים הפסיק לשחק.
לעומת זאת, בקבצה השנייה הילדים גילו את הפונקציונליות של המשחק בעצמם וניסו כל אופציית משחק והמשיכו לשחק זמן ממושך יותר מאשר הקבוצה השנייה ושמחו מאוד מכל גילוי חדש.
מהי המסקנה?
במקום להראות לילדים הכל מההתחלה ועד הסוף, על ההורים ללות אותם ולספק להם תנאים להתפתח, בכך יגרמו להם להיות סקרנים ולמצוא את דרכם במשחק וגם דרכם לחיים!
החוקרים מצביעים על כך שתופעה זו של "שליטה מוחלטת בדרך", גורמת לנזקים רבים בהתפתחות הילד ובין היתר גורמת לילד, דווקא בימינו, להיות מפונק יותר ופחות עצמאי.
תפקיד ההורים היום
תפקיד ההורים כיום, מתחיל בהבנה שפעם הילדים היו מבלים את רוב שעות אחר הצהריים מחוץ לבית עד שההורים היו צריכים לקרוא להם לחזור הביתה לעת ערב. לעומת זאת, היום ההורים דוחקים בילדים לצאת מהמחשבים ומהבתים ובתגובה, הילדים מסרבים, מפני שהמשחקים החשובים ביותר של הילד הם במחשבים. לכן, תפקיד ההורים היום הוא לתת בסיס ילדותי שמפתח את הדחף הקיים לתנועה בילדות, זאת בעזרת משימות קואורדינטיביות/משחקיות, בהן המוח שלו מתפתח ויתפתח על פי הגיל ולא על פי השוואה או תחרות לימודית. לשם יש עוד מספיק זמן..
על ההורה להיות פתוח לדחף לתנועה, לתת לילד את התנועה החופשית ולבלות איתו בכל יום בגן המשחקים. סיפור אמיתי: יצא לי לפגוש ילד בן 5 שהגיע לראשונה בחייו לגן משחקים, יחד עם המטפלת שלו. הוא היה מפוחד מהנדנדה, מבוהל מהמגלשה ואף חשש לטפס במדרגות ולרדת בחזרה ללא עזרתה של המטפלת. תגובתו אינה מפתיעה כלל ביחס לנסיבות.
גירויים קיימים בכל שעה ובכל סביבה, בין אם הם בריאים ובין אם לא (מחשב, נייד ופרסומי אוכל לא בריא), אך תפקיד ההורים, במקום לשדר לחץ ועומס, עליהם לספק לילד מרחב חופשי, בו הם יכולים לעצב את הראייה שלהם, התפיסה שלהם ואת הקצב בו הם רוצים להתקדם פיזית וחשיבתית. בדרך כלל, האינטרס הוא גם שלהם, במטרה לפתח את הכישרון שלהם עצמם.
ההורים לא צריכים לפחד או לחשוש שהילד לא יתפתח כמו אחרים, מפני שלכל אחד ישנה התפתחות שונה ונטייה שונה. לכן, יש לתת להם את הזמן. כך נגלה עם הזמן, ילד בריא יותר ועם בסיס טוב יותר להתמודד עם עתיד שאינו ידוע, עם שינוים תכופים, בלתי צפויים ובעיקר על פי יכולותיו מתוך ביטחון ולא מתוך פחד שלא עומד בציפיות!
לפרטים נוספים והתרשמות אודות אקדמיית ורטהיים:
רווית ורטהיים-שפר. צילום עצמי 
