ט"ו באב ומהי אהבה… הרב לוי יצחק ארנשטיין בטור על פרשת השבוע

ט"ו באב זו הזדמנות נפלאה לדבר על אהבה. מהי אהבה? האם התאהבות מביאה אחריה אהבה? ומה סוד ההצלחה בזוגיות ארוכת טווח? מדוע כל כך הרבה זוגות מתארסים ומתחתנים עם פרפרים בבטן וניצוצות בעיניים, אך אחרי שנה שנתיים כבר מכרסם השעמום, ואט אט מגיעים המריבות והקרירות? זו גזירת גורל, או שמא יש מה לעשות כדי לא להיכנס לסטטיסטיקה הזו?
אז זה כבר מזמן לא סוד, שאחוז ניכר מאוכלוסיית הנשואים (לשעבר) בארץ, התגרשו, בשלבי גירושין, או שהחליטו שהגירושין זה עסק עם מחירים (כלכליים, אישיים, משפחתיים ובריאותיים) יקרים מדאי, ולכן איך שהוא 'סוחבים' את הזוגיות.
מיעוט הזוגות בארץ ובעולם נשואים באושר ואושר.
בשנת 1954, גב' חנה שרפשטיין, בחורה צעירה, בשנות העשרים לחייה, נכנסה לפגישה אישית עם הרבי מליובאוויטש. הרבי התעניין בחיה, ושאל בין היתר על רצונה להינשא. חנה ענתה בהתלהבות, ברור שאני רוצה. 'ו..נפגשת עם בחורים?' 'כן' הייתה התשובה מה עם בחור פלוני? שאל הרבי.
חנה חשבה אולי זה מיקרי. דווקא פגשתי את אותו בחור, אבל הוא לא מתאים, בגלל ש…
'ומה עם אלמוני?' – שאל הרבי.
גם איתו נפגשתי. וגם הוא לא מתאים בגלל ש…
'ומה עם פלוני?' כך עבר איתה הרבי על מספר בחורים איתה נפגשה, ועל כל אחד הסבירה מדוע אינם מתאימים.
בהחלט הגיוני. לא כל שני אנשים מתאימים לחיות בזוגיות ארוכת טווח יחד. ובטוח שלא לכל אחד\אחת ארצה להינשא.
הרבי בחר לקחת את השיחה לרובד התיאורטי, כביכול, ללא קשר ישיר לשאלות הקודמות. לדבר על זוגיות ואהבה ברמה התיאורטית.
'סיפרת לי בעבר, שאת מאוד אוהבת לקרוא. איזה סגנון ספרים את אוהבת לקרוא? שאל הרבי.
'עלילה' – ענתה חנה.
'את יודעת, כל מה שמתואר באותן ספרים, אין בינו ובין המציאות שום קשר. זה הכל בדיות, מחשבות ודימיונות של הסופר. כל הסערות, הריגושים והתחושות המסנוורות הללו, אינם קיימים בחיים האמיתיים, בין שני אנשים שנפגשים אחד עם השניה. לא אלו הם החיים האמיתיים'.
אהבה אמיתית, היא כמין חוט של הבנה הדדית, ניצוץ קטן של חיבור, אולי משהו כמו להבה קטנה. אז, כששני האנשים מחליטים לקשור את חייהם זה בזו, על ידי מחוות קטנות, התעניינות כנה ואמיתית, ומעשים קטנים הדדים, זה כלפי זו, על ידי הדברים המשותפים שעושים יחד, האתגרים והחוויות שעוברים יחד. אט אט מתקרבות שתי הלהבות הקטנות, וממציאות של שתי להבות נפרדות נוצרת להבה אחת. כך לאט לאט ממציאות של 'אני ואת' הופכת המציאות להיות 'אנחנו'. אהבה נבנית אט אט במעלה הדרך, היא לא קורית לבד (כך תיארה גב' שרפשטיין את הפגישה ע"פ זכרונה)
בפרשת השבוע אנו קוראים את אחד הקטעים המפורסמים ביהדות; 'שְׁמַע יִשרָאֵל ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד'. ובהמשך נכתב: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶךָ'. כשאנו קוראים את הטקסט, יש כאן ציווי חד משמעי לאהוב את ה'. האם אפשר לצוות על אהבה? אם אני לא אוהב אוכל בריא, אני יכול לאכול למרות שאני לא אוהב. אבל האם אפשר לצוות על מישהו לאהוב דבר שהוא לא אוהב?! האם יש דרך להתחיל לאהוב מה שאני לא אוהב?
בתורת החסידות מוסבר, כי גם רגשות כמו אהבה ושנאה, יכולים להיות דברים נרכשים.
אהבה אמיתית נבנית עם הזמן. ככל שמשקיעים בה יותר, בהשקעה הדדית, קטנה ועקבית, ככל שעובר הזמן, האהבה רק מתחזקת.
גם בקשר עם האלוקים, גם בקשר הזוגי. ככל שההשקעה תמידית, ועקבית יותר, כך היא תחלחל עמוק יותר לזמן ארוך יותר ותהפוך לחלק בלתי נפרד מחיינו. כך, גם אחרי 50 שנות זוגיות, לא ניתן לדמיין את חיי, ללא בן הזוג שלי.
אמר פעם מישהו: 'האתגרים והבל"תמים הקטנים של החיים – יכולים להכניס אדם שפוי לבית משוגעים'. אני אומר: המחוות הקטנות של החיים, ההתעניינות הקטנה והכנה בבן הזוג, הכוס קפה המשותף בבוקר, יכולים להביא זוגיות של אנשים רגילים לגן העדן של אושר.

Pic pixabay