ויצו מפרסמת את סקר המודעות לאלימות במשפחה בשיתוף מכון "מדגם" ובאמצעות הפאנל האינטרנטי Ipanel, ואת קמפיין "הדגלים האדומים" לזיהוי מוקדם של אלימות במשפחה

צוותי חינוך
52% מצוותי החינוך סבורות כי אין להן את הכלים המתאימים לזיהוי ילדים החווים אלימות במשפחה, תחושה זו לא מגיעה במקרה, כאשר 55% מצוותי החינוך מעולם לא עברו הכשרה כלשהי בנושא.

עם זאת, 57% כן הצליחו לזהות מקרי אלימות מתוכם 44% זיהו בשלוש שנים האחרונות. בבתי הספר זיהה הצוות החינוכי יותר מקרים מאשר בגנים (לידה עד גן חובה) – סיבה אפשרית לכך היא היכולת לתקשר בין הגננת ו/או הסייעת בגנים לילדים הן בבתי הספר והן בגנים נורת האזהרה העיקרית לאלימות במשפחה היא שינויים חדים במצב הרוח, בבתי הספר בולטת גם נורת האזהרה שזוהתה כעייפות, עצבות וניתוקים ואילו בגנים נורות האזהרה הבולטות הנוספות הן: סימנים על הגוף ותוקפנות גבוהה. משך הזמן מרגע החשד לאלימות במשפחה ועד הזיהוי הוודאי היה לרוב מהיר עד סביר.

קיים הבדל משמעותי בין צוותי הגן לצוותי בית הספר בגורם אליו מדווחים במקום העבודה, בגן: צוות הגן הוא הגורם העיקרי שמטפל במקרים מסוג זה ורק כשליש פונות למפקחת האזורית ואילו בבית הספר הגורמים העיקריים אליהם מפנים את הטיפול הם: יועצת בית הספר והמנהלת.

ניכר שבגנים אין גורם מקצועי המיועד לטיפול במצבים מסוג זה הגורם העיקרי אליו מפנות לטיפול רוב צוותי החינוך הינו מחלקת הרווחה ואילו רבע מצוותי החינוך כלל לא יודעות למי מפנים מקרה של אלימות במשפחה. לא נמצאו הבדלים בין צוותי בית הספר לצוותי הגן.

סה"כ כ-מחצית מצוותי החינוך חשות, כי מאז תחילת תקופת הקורונה מספר הילדים החווים אלימות במשפחה עלה 15% סבורות שלא השתנה ואילו רק 9% חשות כי ירדו מעט מקרי האלימות במשפחה. שליש לא ידעו להעריך אם מספר הילדים החווים אלימות משפחה עלה או ירד. ממצא זה תואם לאחוז האלימות הגדול משמעותית שזוהה בשלוש השנים האחרונות לעומת אחוז האלימות שזוהה בתקופה של מעל ל-3 שנים

בני נוער
68% מבני הנוער חשים כי הם יודעים מה עובר על חבריהם הכי טובים גם כשהם לא יחד, אך עם זאת 74% מבני נוער טוענים כי מעולם לא זיהו/נחשפו למקרים בהם ילד/ה חווים אלימות בבית. לתחושתם של 52% מבני הנוער, על אף שרובם לא זיהה/נחשף לחבר/ה שחווה אלימות בבית.

חלה עלייה במקרי האלימות מאז תחילת תקופת הקורונה. רוב המקרים שזוהו ע"י בני הנוער, אירעו בשלוש שנים האחרונות (ממצא התואם לגילם). 63% מבני הנוער בדקו אם תחושותיהם נכונות או לא, 44% מהם גילו כי התחושות אכן נכונות ואילו 19% גילו כי תחושותיהם אינן נכונות, 37% מעולם לא בדקו אם התחושות היו נכונות או שאינן נכונות.

נורת האזהרה העיקרית שגרמה לבני הנוער לזהות חבר/ה הסובלים מאלימות בביתם היא: שמיעת שיחת טלפון של החבר/ה עם אחד ההורים. באופן כללי, מחצית מבני הנוער זיהו את מקרי האלימות מעדות שמיעה או ראייה. 23% לא שמו לב לסימנים מיוחדים.60% מהילדים שזיהו את האלימות ניסו לדבר עם החבר עצמו, רק כ-שליש זכו לשיתוף פעולה עם החבר/ה , כ-רבע כלל לא זכו לשיתוף פעולה ואילו 8% טוענים שהחבר/ה הפסיק לדבר איתם.

40% מהילדים כלל לא ניסו לדבר עם החבר מסיבות שונות כמו: הרגישו שזה לא עניינים, הרגישו מובכים, חששו שיכעסו עליהם ולחלקם לא הייתה סיבה מיוחדת נמצא פער גדול בין האופן שבו בני הנוער סבורים שהיו נוהגים אילו היו מזהים/נחשפים למקרים של אלימות במשפחה בקרב חבריהם לאופן שבו שהם נוהגים בפועל. מרבית בני הנוער שזיהו בפועל אלימות לא סיפרו זאת לאיש 41% לעומת רק 4% בני נוער שלא זיהו/נחשפו בפועל לאלימות וסבורים כי ישמרו זאת לעצמם ולא יספרו לאף אחד.

הקו הדומה בין בני הנוער שזיהו אלימות לאלו שאינם זיהו/נחשפו, הוא הגורם אליו יפנו, מרבית בני הנוער שזיהו אלימות ופנו לגורם כלשהו, פנו לגורם לא מקצועי כמו הורים וחברים, וכך גם סבורים שיעשו בני הנוער שאינם זיהו/נחשפו לאלימות.

באופן כללי, רוב בני הנוער סבורים כי הגורם הכי מתאים לדבר עם ילד/ה שחוו אלימות בביתם, הינו גורם לא פורמלי הקרוב לילד/ה עצמו.77% מבני הנוער מעולם לא לקחו חלק מפעילות העוסקת באלימות במשפחה, אך ניכר כי היו רוצים לדעת יותר, כי 79% סבורים שנושא זה מאוד חשוב ובתי הספר צריכים לעסוק בו להעלאת המודעות של בני הנוער.

מסקנות

– הן בני הנוער והן צוותי החינוך חשים באופן זהה בעליית מספר הילדים החווים אלימות בבית מאז תחילת תקופת הקורונה.
– בקרב אנשי החינוך זיהוי המקרים גבוה יותר מאשר בקרב בני הנוער, הן בגלל הניסיון והן בגלל המודעות היחסית ולא בגלל כלים שקיבלו
– תופעות האלימות במשפחה אינה נלמדת באופן מוסדר ומספק, לא בבתי הספר ולא באקדמיה, מצב זה מביא לירידה בפוטנציאל זיהוי מקרי האלימות והענקת הכלים הנכונים ודרכי הפעולה להתמודדות
– נראה כי באופן מידי בגלל שכיחות התופעה, אם ינקטו צעדי העלאת מודעות חייהם של ילדים רבים הנמצאים בסכנה מתמדת ישתנו והם יוכלו לקבל עזרה. הרצון לעזרה ניכר מאוד והכלים יוכלו בנוסף להפיג את החשש העולה במתן העזרה
– ילדים רבים פונים לגורמים שאינם מוסמכים או שאינם מקצועיים ומכאן המקום להעלאת המודעות וקבלת כלים להתמודדות ולזיהוי מקרים מסוג בקרב האוכלוסייה כולה.

רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה, ויצו: "השנה בחרנו לבצע שני סקרים הבודקים בו זמנית הן את צוותי החינוך (גנים ובתי ספר) והן את התלמידות.ים הנתון המעניין הוא צוותי גנים הנעזרים בזיהוי יותר בסימנים פיזיים על הילד/ה והתנהגות המלווה בתוקפנות גבוהה ואילו צוותי בה"ס ערים יותר לסימנים רגשיים-עייפות, ניתוקים, עצבות אנו משערות שהסיבה לכך הינה "מנגנון ההשתקה ושמירת הסוד" המופנם יותר אצל הילדים הבוגרים שבשל גילם והבנת הצורך לשמור על הסוד המשפחתי, ידעו להסתיר סימנים מחשידים וינסו לווסת תוקפנות.

"הסקר חושף גם מציאות בה בבתי הספר הגורם אליו מדווחים הוא פנימי וזמין ברמה יומיומית (יועצת חינוכית ומנהל/ת) ואילו עבור צוותי הגן הגורם הוא המפקחת או שרותי הרווחה (המהווים גורם מרוחק, חיצוני-לא נמצאים בגן ברמה יומיומית, לא מכירים את הילדים) רוב הצוותים וגם המתבגרות.ים מכירים בהשפעה ארוכת הטווח של מגפת הקורונה על הילדים החשופים לאלימות.

"כל הממצאים מדגישים את הצורך הקריטי בהכשרה של מומחיות לאלמ"ב את צוותי החינוך הן בשלב המוקדם של הלימודים במוסדות אקדמיים והן בשלב בו עובדים בבתי הספר ובגנים ונחשפים לצורך בזיהוי הילדים. לצוותי הגן יש מחסור בגורם זמין – ובליווי, מרגע הפנייה לייעוץ זמין ויומיומי במסגרת החינוכית. לגבי המתבגרות.ים: באופן מפתיע מתוך 26% שחשבו שזיהו מקרה כזה מעדות שמיעה או ראייה (לדוגמה שיחת טלפון) 63% בדקו את נכונות השערתם בעיקר בניסיון לדבר עם חבר/ה או הורה (אך לא עם גורם מקצועי) 44% מהבדיקות אישרו את הזיהוי. נתון זה מותאם לשלב ההתפתחותי בו קבוצת השווים מקבלת משקל רב יותר ומבחינה אסטרטגית מעלה את הצורך לעבוד גם עם המתבגרות.ים בתנועות הנוער/במועצות התלמידים/בכיתות ולא רק עם צוותי החינוך".