סגנית נשיא לשעבר בחברת אלביט שבה לאהבת נעוריה, יצירת אמנות

וכך מתארת את השתלשלות הכתיבה, אידה קידר-מליץ, ילידת חיפה, אשת עסקים, סגנית נשיא לשעבר בחברת אלביט, בעלת תארים מתקדמים בניהול תעשייתי ובפילוסופיה:

אני לא זוכרת אם הם היו צבועים, אבל אני זוכרת בוודאות שהיו להם שלושה גלגלים. הם היו האופניים הראשונים והאחרונים שלי, והמרחב היחיד בו הורשיתי לרכוב עליהן היה מרפסת הגג שלנו ברחוב שפרה, ממש מול מקדש הבהאים זהוב הכיפה.
בשנות ה – 50 בחיפה, לפחות אצלנו בבית, היתה אבחנה ברורה בין מה שמתאים לבנות ומה שמתאים לבנים. אופניים בעלי שני גלגלים וחרות התנועה שהם מקנים השתייכו בבירור למה שמתאים לבנים. אחי, הצעיר ממני, קיבל ביום הולדתו החמישי אופניים עם שני גלגלים. כשהגיע לגיל 18 ועבר בהצלחה את הטסט, הורשה, כמובן מאליו, לנהוג ברכב של אבא. כשאני ביקשתי לקבל את הרכב, התנאי היה שינהג בו החבר שלי…

היה ברור כשמש שהעיסוקים ה"שווים" נועדו לבנים, בעוד שאני הרגשתי שגם אני יכולה ולא רציתי לוותר. אולי משום כך, כשהגיעה העת– בחרתי ללא היסוס במגמה הריאלית, למרות שאהבתי מוסיקה, שפות וספרות לא פחות משאהבתי מדעים. למזלי, בתקופת התיכון, הבחירה לא מנעה ממני את אהבותי – הפסנתר שלי והספרים, וכך נהניתי מהטוב שבכל העולמות. אלא שהאידיליה הזאת בין האהבות לא יכלה להימשך, וצריך היה לבחור דרך.

וכך, עם סיום התיכון, "זרמתי" כמו רבים מחברי לכיתה ישירות ללימודי מדעים (במקרה שלי – כימיה) במסגרת העתודה האקדמית. אולם שלא כמותם, לא בחרתי בטכניון אלא באוניברסיטה העברית. אינטואיציה מבורכת לא-מודעת הורתה לי שהגיעה השעה להתרחק מהבית. הו, ירושלים, איזה עולם מסעיר היא פתחה בפני! ג'ז, ביטלס, קצת אלכוהול, בני עשרים ושתיים שנתפסו בעיני כמנוסים מאין כמותם ואני למדתי ולמדתי, לאו דווקא כימיה…
לאחר הלימודים ביליתי את השרות הצבאי במעבדה כימית. גם בתקופה זו הכימיה לא היתה מרכז חיי, אלא שימשה רקע לרומן מתפתח שהגיע לשיאו בנישואי הראשונים לאחר השחרור. בשלב הזה הבנתי סופית שהכימיה לא בשבילי. דווקא כלכלה וניהול נראו לי המקצועות המרתקים ביותר בעולם. לשם התגלגלתי ושם למדתי המון וצמחתי.

כשאת מנהלת בכירה בחברה כמו אלביט את מרגישה שלא זו בלבד שאת (בלי ציניות) תורמת לבטחון המדינה, את גם נושאת על כתפיך אחריות ליציבותה של החברה ולפרנסתם של אלפי אנשים. הניהול הציב אתגרים, תבע פתרונות יצירתיים, הביא המון סיפוק, אבל לבטח לא השאיר מקום ליצירתיות אומנותית, במיוחד שבשלב זה כבר הייתי אמא לשלושה ילדים! כשאת מנהלת בכירה בחברה גדולה את משחקת בגדול. פוגשת שועי עולם, יזמים מבריקים, אישים בעלי חזון. את מרגישה שאת יכולה להשפיע ונסחפת עם הגלים הגבוהים של העשייה אל חיים מרתקים אך תובעניים. את שיכורה מהישגים ומבכה כשלונות, כי תמיד יש גם כשלונות. ככל שאת מתקדמת, את מגלה גם את הפנים המכוערות: מאבקי כוח, פוליטיקה, ניגודי עניינים וגם רדיפת בצע חסרת מעצורים.

יום אחד את פוקחת עיניים ומגלה שנמאס לך. שפרויקט נוסף של גיוס כספים או רכישת חברה בחו"ל כבר לא עושים לך את זה. שעייפת מאתגרים שנמדדים בשקלים או בדולרים. כוחות רדומים שחיכו לתורם במשך שנים התעוררו בי ותבעו את שלהם. פתאום נהייה לי דחוף לשוב אל האהבה שנטשתי לפני שנים, האומנות, היצירה. התחלתי לכתוב. לתת ביטוי במילים למערבולת הזאת שרוחשת בתוכי, שלתוכה מותכות תכונותי יחד עם נסיון חיי, הכאבים, החולשות, האהבות והפרידות, התערובת הזו, הנפש, שהופכת כל אחד מאיתנו לייחודי למרות שכולנו בני אדם. והנה, חלפו להן שנים של כתיבה ופתאום אני חובקת את "גינת אגוז", ספרי הראשון.