"הפחד נוסע איתי באוטו": הצוותים המטפלים של יחידת אשפוז הבית בכללית שלא משאירים אף מטופל לבד

כשקולות המלחמה חודרים מבעד לחלונות, צוותי טיפול הבית של כללית מחוז שרון-שומרון הופכים לקו ההגנה האחרון של המטופלים השקופים ביותר. בתוך המקלטים, בחדרי שינה ללא מיגון ותחת מטחי אזעקות בדרכים, האחיות והפיזיותרפיסטים הם אלו שמביאים את בית החולים אל המיטה ואת התקווה אל הלב. עבור מרותקי הבית והחולים הסופניים, המלחמה אינה רק איום ביטחוני אלא מחסום פיזי ונפשי, וכאן נכנסים לתמונה האנשים שבשבילם "טיפול בית" הוא שליחות חיים, במיוחד כשהעולם בחוץ רועד.

להיות העוגן בתוך המקלט

האחות נועה שפיצר, המטפלת במרותקי בית, חוותה רגע אחד קטן שממחיש את עוצמת התפקיד. "הגעתי לביקור בית למתן טיפול תוך־ורידי של פוסיד. זמן קצר לאחר מכן נשמעה אזעקה. ירדנו יחד למקלט, המטופל, אשתו, המטפלת ואני," היא מספרת. בתוך המרחב המוגן, בין הפחד מחוסר הוודאות בדרכים לבין הטיפול הרפואי, היא הבינה שהנוכחות שלה היא הרבה מעבר לתרופה. "האפשרות להעניק להם טיפול בבית ולחסוך מהם מיון בסיכון גבוה היא שליחות. המקצוע שלי הוא לא רק טיפול, אלא גם תמיכה, ביטחון ונוכחות."

המשימה: רידוד חולים תחת מטחי טילים

ביום שישי אחד, כשההכנות לשבת היו בעיצומן, קיבלה האחות יפעת ורטהיימר הודעה דחופה: "מזג האוויר מתחמם, בואו נתארגן". המשמעות הייתה ברורה – הסלמה. בשבת בבוקר, כשאזעקה רדפה אזעקה, היא נקראה לבית החולים לסייע ברידוד חולים."
אורזת את עצמי ונוסעת. הפחד מלווה באוטו, אבל יש מטרה," היא משחזרת. בין האזעקות בבית החולים לשינוע המחלקות, התחושה הייתה של זיכוך. "הנה אנחנו כאן, עושים מה שצריך למען הכלל. בדרך חזרה משתטחים בצידי הכבישים כי האזעקות החליטו לא לפסוח עלינו, אבל ממשיכים הלאה."

זיכרונות ממלחמה אחרת: הדילמה של הפיזיותרפיסט

הפיזיותרפיסט דב בראודה ביקר אצל ז', מטופלת בת 91 שמתגוררת בדירה ללא מיגון, כשהיא מרותקת למיטה בשל שבר בצוואר הירך. ז' שיתפה אותו בזיכרון ילדות מכיתה א', מימי מלחמת העולם השנייה, כשרצה מפוחדת הביתה תחת הפצצות חיל האוויר האיטלקי. בעיצומו של הטיפול הפיזיותרפי, נשמעה אזעקה. "המקלט לא היה נגיש עבורה, והיא הפצירה בי לרדת ולהציל את עצמי," מספר דב. "המחשבה להשאיר אותה לבדה הייתה קשה מנשוא. במקרים כאלו, באמת אין תשובה נכונה לשאלה 'מה נכון לעשות', אבל הלב לא מאפשר לעזוב."

רגעי חסד בהוספיס בית

גם כשהשמיים מהבהבים באדום, ורטהיימר יוצאת לדרך ברגעים השבריריים ביותר. כשהתקבלה הודעה מבן של מטופל ש"אבא לא רגוע", היא יצאה לרחובות הריקים. "הפחד כבר לא מנהל אותי, הוא פשוט נסע איתי באוטו בשקט," היא מספרת. בבית המטופל, איש חולה עם מחשבה צלולה, נשמעה אזעקה נוספת. הם נשארו בממ"ד, שלושתנו, לא רצים, לא נבהלים, רק נושמים.

"מצחיק," אמר המטופל בחצי חיוך, "כל החיים פחדתי מדברים גדולים. מלחמות, אסונות… ובסוף, מה שמרגיע זה שמישהו יושב לידך." ביציאה, כשנשאלה איך היא עושה את זה דווקא עכשיו, ענתה בחיוך: "דווקא עכשיו צריך הכי הרבה לבוא."

כשיצאה מהבית, האוויר היה קר וצלול. "נכנסתי לרכב, סגרתי את הדלת, נשענתי לרגע לאחור. עוד בית, עוד סיפור, עוד לב להחזיק עוד קצת, בזמן שבחוץ העולם רעד. מוכנה ומזומנה לביקור הבא."

כללית שרון שומרון

כללית שרון שומרון