בגיל 21 בלבד: עצרה בצד הדרך והתמוטטה, צוותי מד"א שביצעו החייאה עם מפעם (דפיברילטור) הצילו את חייה
טוני מאייר, בת 21 מרעננה, הייתה בעוד נסיעה שגרתית ברכבה כשהחלה לחוש לא בטוב: "הרגשתי חולשה וסחרחורות והתחלתי לראות שחור בעיניים, אז עצרתי בשולי הכביש המהיר", מספרת טוני. "חיכיתי שזה יעבור לי, אבל הרגשתי ממש לא טוב. אחרי כמה רגעים עצר בשולי הכביש עובר אורח שהבחין בי ושאל אם אני בסדר, אמרתי לו שאני פשוט לא מרגישה טוב. אחרי כמה שניות עצר עובר אורח נוסף, שדיבר איתי לכמה רגעים, וזהו – משם אני לא זוכרת כלום"
למקום הוזנקו צוותי מגן דוד אדום, ותוך דקות הגיע למקום אמבולנס כשעליו חובשי רפואת החירום במד"א שילה הלוי ואהוד אמיתון. הם הבחינו בעוברי אורח המבצעים פעולות החייאה בטוני, שהייתה מחוסרת הכרה, ללא דופק וללא נשימה. הם חיברו מפעם (דפיברילטור), ולאחר מתן שוק חשמלי אחד חזר ליבה לפעום והיא שבה להכרה מלאה.
זמן קצר לאחר מכן הגיעה למקום ניידת טיפול נמרץ של מד"א בראשות פראמדיקית מד"א גפן חזן יחד עם חובש רפואת חירום במד"א נהאר עדוה, יחד איתם הגיע פראמדיק מד"א וסגן מנהל מרחב שרון האחראי על רפואה רפי שבע. טוני הועלתה לניידת טיפול נמרץ והצוות החל בפינוי לבית החולים, אליו הצטרפו כונני תגובה מידית של מד"א אהרון אזולאי וחיים כראדי, אך במהלך הנסיעה התמוטטה טוני פעם נוספת. צוות ניידת הטיפול הנמרץ החל מיד בביצוע פעולות החייאה מתקדמות, ופינה אותה לבית החולים, כשמאמצי ההחייאה לקחו מעל לשעה. לבסוף, הצליחו הצוותים להשיב את ליבה לפעום והיא התאוששה באופן מלא, ללא פגיעה נוירולוגית.
היום, כשהיא על הרגליים ושבה לחייה, פגשה טוני את צוותי מד"א שהצילו אותה, טוני משחזרת: "בדיעבד הבנתי שכל כך הרבה אנשים נלחמו על החיים שלי, עוברי האורח שעצרו לעזור וצוותי מד"א שהמשיכו להילחם עליי גם כשהמצב היה נראה אבוד. אני לא זוכרת את רוב מה שקרה, אבל אני יודעת שאם אחד מהם לא היה שם באותו רגע – יכול להיות שלא הייתי כאן היום. אני פשוט אסירת תודה לכל מי שעזר להציל את החיים שלי".
פראמדיקית מד"א גפן חזן סיפרה: "כשהגענו למקום המטופלת כבר חזרה להכרה לאחר שקיבלה שוק חשמלי מהמפעם, אבל במהלך הפינוי מצבה הידרדר והיא התמוטטה שוב. התחלנו מיד בפעולות החייאה מתקדמות והמשכנו להילחם עליה לאורך הדרך לבית החולים. לפעמים אנחנו לא יודעים מה קורה עם המטופלים אחרי הפינוי, ולכן לראות אותה היום עומדת על הרגליים, מדברת ומחייכת, זו תחושה שקשה לתאר במילים. זה רגע שמזכיר לנו למה אנחנו עושים את העבודה הזאת".
