העוני, החנויות הזולות, החברים מהכרמל והבגדים החדשים: גלית עמיהוד בטור נוסטלגי על החיים בשכונת הדר בחיפה בשנות השמונים

הבוקר ביקרתי את אימא שלי בבית האבות במחלקה לתשושי נפש. שתינו קפה וממעמקי הדמנציה היא סיפרה לי שאבא שלי (שמת מזמן) חולה היום ולא ילך לעבוד וזה מדאיג אותה מאוד כי אם הוא לא יעבוד ממה אנחנו נחיה. גם היום שנים אחרי שהמאבק הכלכלי של חייה הוכרע והסתיים, היא חיה אותו במלוא הכוח. כסף היה עניין מרכזי בילדותי. כלומר, העדרו. שני הורי היו נכים מאה אחוז שהתעקשו לעבוד ולא לחיות מקצבת נכות ונאבקו מידי חודש כדי לסיים אותו. מאחר והביטוי אני לא מסיים את החודש
היה נפוץ בבית עוד לפני שהתגבשו מושגים במוחי, הבנתי שככל הניראה עד סוף החודש נמות ולא שאלתי אף אחד מתוך גאווה מצד אחד וחוסר רצון להפריע מצד שני. רכישת בגדים היתה אירוע שהתרחש פעמיים בשנה שהיה כרוך בטקס. ראשית סבתא שלי מצטרפת והיא הנושאת ונותנת עומדת על המקח עם המוכרים וקובעת מתי הם הגדישו את הסאה ולכן עלינו לצאת מהחנות
תיכף ומייד. המוכרים, מכירים היטב את תפקידם ובתורם יוצאים לרחוב תוך צעקות של מחירים והולכים ויורדים ככל שצעדיה של סבתא שלי מתרחקים. ואז קונים לי סוף סוף את הבגד או הנעל הדרושה לא לפני שאני מקבלת הסבר על איך זה ישתלב עם כל שאר הדברים שכבר יש לי בבית. לא קונים שום פריט לבן כי הוא מתלכלך מהר ולא קונים שום פריט שחור כי אימא שלי עדיין לא מתה. הפריטים כל כך מעטים שעד היום אני זוכרת את רוב הבגדים שלבשתי עד שנות נעורי.
למרות האמור, לא חשתי לרגע שאני ענייה. ריחמתי ממש על העניים מהסיפורים שלמדנו בבית ספר, מעשיות עם ומשלים עם מוסר השכל. לרגע אחד לא זיהיתי את עצמי בסיפור. הסיבה לכך מדהימה בעיני- חיינו בשכונה ענייה עם אפס נקודות מבט להשוואה. כל החברים שלי היו עניים. כולם ישנו בסלון שבערב הפך לחדר שינה בדירות שתיים וחצי חדרים. כולם גרו בשכונת הדר, קנו במכולת של חנן וכולם היו שמחים ומרוצים. השינוי הגיע בתיכון, כאשר התקבלתי לתיכון אליטיסטי בכרמל והבנתי כמה נמוכה אני במדרג. התלמידים הגיעו מכסף ישן. כסף שמודע לכספיותו. כסף של זרקתי על עצמי משהו ובאתי, כסף שלא מתאמץ ועדיין משדר קרירות ראלף לורנית. כסף של חופשות בחו"ל עם שיזוף אחר. חולצות של בנטון ונעליים של דיוטי פרי.
בסוף שנות השמונים של ישראל זה היה פער שאינו ניתן לגישור. ישראל סיימה את שנות האינפלציה הנוראיות ביותר ורק החלה לצאת מכלכלת סוציאליזם.
ואז זה התחיל.
מרים, החברה של אימא שלי הגיעה מתנשפת במדרגות וסיפרה לנו שנפתחה חנות משוגעת באמצע רחוב הרצל שמוכרת הכל, אבל הכל בזיל הזול. התלבשנו חגיגי וירדנו לראות הכצעקתה. של מרים. מה שנגלה לעיני היה לא פחות מקסם. תכשיטים, גרביים, תמרוקים, נעליים, בגדים וצעצועים. הכל בעירבוביה נפלאה וחגיגית שסימנה לי את תחילת עידן השפע. אין יותר על מה להתמקח, המחירים ברצפה, שם אפילו אני הרגשתי עשירה. לאחר פתיחת החנות הזאת שכל חיפאי וותיק יודע את שמה, צצו כפטריות אחרי הגשם חנויות רבות מאותו הז'אנר. לאחר זמן מה בו רכשנו ללא גבולות, חפצי נוי ללא צורך וקופסאות פלסטיק
התגנב ללבי החשש ש…הזול הוא ביוקר. איכות שהיתה אז מילת גנאי כאשר פונקציה היתה הקריטריון היחיד התחילה להסתמן כמושג משמעותי. בארבעת העשורים שחלפו מאז ישראל כמו כל העולם המערבי התמכרה לזבל המיוצר בעולם השלישי.
החיקויים השתכללו עד כדי אובדן יכולת לזהות את המקור או את האיכות.
בספרו "סימולקרה וסימולציות" תאר ז'אן בודריאר את תרבות הצריכה האמריקאית המושתתת על צריכת דימויים חסרי מקור.
הוא התייחס למושג בהקשר חברתי אך זה הורחב גם לפרשנות אומנות פוסט מודרנית. לא ברור לי אם הוא אפילו דמיין את הררי הזבל שהעולם המערבי ישחה בהם אשר יוצרו "בזול" בעולם השלישי.
כל בוקר שלי נפתח בשיטוטים ברחבי האלגוריתם אשר זיהה כבר את חיבתי לדיסטופיות. על כן, הוא מקפיד להציף אותי בסרטונים משני סוגים. הראשון מסוג דקדאנס מוחלט של החברה המערבית השוקעת בניהליזם טראנסי. טרטנסג'נדרים בתחתונים ונצנצים מסבירים כמה חשוב לאהוב את עצמך מול כיתות של פעוטות. הסוג השני הוא איסלמיסטים ומסתנני עולם שלישי מציפים את חופי אירופה, שווקי אירופה ובונים מסגדים באירופה.
הזול בא לבקר את הביוקר. הם באים אלינו, הזולים, המושפלים, העניים. הם סיימו לצבוע לנו את הג'ינסים. להדביק לנו נעליים.
הם סיימו לתפור לנו את הבדים, הפלסטיקים… "אם מחוט ועד שרוך נעל" אברהם אבינו סרב לקחת ממלך סדום כדי שלא יאמרו שהתעשר ממנו. אבל אנחנו שקועים עד צוואר בחרא מבנגלדש, ישנים על מצעים מסין עם פיג'מה מהודו. בעוד אירופה הקולוניאליסטית לשעבר שקועה ברגשות אשם ואיתותי סגולה, מתה מפחד לגלות גזענות, היא פותחת את נמליה וחופיה אל מול המוני האדם המציפים אותה. בחצי אוזן אני יכולה לשמוע את אבא שלי-אומר- הזול הוא ביוקר.