המטופל שלעולם לא אשכח
ולנטינה פטוב, היתה בעברה פסיכולוגית ילדים, אבל הרגישה שהיא רוצה לעשות שינוי, ולפני כ-15 שנים החליטה ללמוד אחיות. בשש השנים האחרונות היא משמשת כסגנית אחות אחראית במחלקה לשיקום אורתופדי במרכז הרפואי גריאטרי שיקומי הרצפלד מקבוצת כללית, ולפני שנה היא פגשה את אילנה, מטופלת שמלווה אותה עד היום
"אילנה התקבלה אלינו לשיקום אחרי ניתוח ירך", מספרת ולנטינה. "בת 65, רווקה וללא ילדים, וראיתי מהרגע הראשון כמה היא נהנית רק מלדבר איתי, ושיש לה צורך אמיתי בתקשורת". הרקע של ולנטינה, גרם לה לזהות את הצורך אצל אילנה כבר מהיום הראשון: "מבחינתי, חלק מהשיקום זה גם תמיכה נפשית. הבנתי שלצד טיפול רפואי וסיעודי מקצועי ומסור, היא צריכה חברה. וזה לא דבר שהוא מובן מאליו", היא אומרת בחיוך.
יום אחד ולנטינה מגיעה למשמרת, ופתאום היא שומעת מוזיקה: "אני אוהבת מוזיקה, הבן האמצעי שלי סיים קונסרבטוריון, ותמיד היתה לי זיקה למוזיקה, כך שברגע ששמעתי ניגון במחלקה, ישר מיהרתי להבין מאיפה הוא מגיע". ולנטינה מגלה להפתעתה שאילנה מנגנת באקורדיון. "אילנה סיפרה לי שזה נתן לה הרגשה טובה, ותקופה ארוכה אחרי הניתוח לא יכלה לנגן, ועכשיו היא שוב יכולה".
באותו הרגע ולנטינה מבינה – יש פה הזדמנות גם עבור המחלקה וגם עבור אילנה. בכל שבוע מתקיימות הדרכות קבלה למטופלים החדשים והדרכות שחרור למטופלים המשתחררים. "אלו הדרכות מאוד מקצועיות וחשובות , שבהן אנו נדרשים להעביר להם את כל המידע שהם צריכים לדעת אחרי הקבלה או לפני השחרור", מסבירה ולנטינה. "אבל פתאום קפץ לי רעיון לראש לגוון את הישיבות עם משהו שידבר עמוק לרגש של כולם". ולנטינה מציעה לאילנה להגיע לנגן בהדרכות, ומבינה שזה יכול לתרום לצוות ולמטופלים, ובעיקר בעיקר – לתרום לאילנה עצמה.
אילנה התלהבה והתחלה להתכונן ולהתאמן לקראת ההדרכה. "הגיע יום המחרת, ואת ההדרכה השבועית פתחנו עם מוזיקה", מספרת ולנטינה בהתלהבות. "מי היה מאמין? פתאום אנחנו מנגנים, שרים ורוקדים במחלקה. איזו קבלת פנים משמחת זו היתה למטופלים החדשים! במקום לחוות חשש ובלבול, הם הרגישו שמחה והתרגשות, וגם הפעילו את השרירים, כל אחד בהתאם למה שהוא יכול".
ולנטינה מזהה את האפקט המיידי של הנגינה והפעילות על המטופלים ומחליטה ביחד עם צוות המחלקה ומנהלת הסיעוד להפוך את זה לעניין שבשגרה. "כולם פרחו מזה, בייחוד אילנה", היא אומרת. "אבל לקראת השחרור שלה, ראיתי פתאום שהיא מאוד עצובה. כששאלתי אותה מה קרה, הבנתי שהיא עצובה גם מכך שהיא נפרדת מאיתנו, אבל לא פחות מכך – עצובה שהיא נפרדת מהמפגשים שהללו שהעניקו לה משמעות גדולה".
ולנטינה לא עוצרת כאן, ומחליפה עם אילנה מספרי טלפונים אישיים. היא מבטיחה לאילנה שאם תרצה לבוא לבית החולים ולהמשיך לנגן כמו שעשתה עד כה – ולנטינה תעשה כל מה שצריך בשביל לעזור לה להגשים את זה. "יום אחד היא התקשרה לספר שהיא מבקרת מטופל באחת המחלקות האחרות אצלנו, והצעתי לה לבוא שוב להדרכה", אומרת ולנטינה. "הצגתי אותה בפני כולם, סיפרתי שהיא מטופלת שהשתקמה והיא עשתה לנו ממש מיני קונצרט!".
מאז ועד היום מקפידה אילנה להגיע למרכז הרפואי הרצפלד פעמיים בחודש בשביל לנגן למטופלים, למרות הקושי. "אני כל כך שמחה שהיא עושה את המאמצים להמשיך ולהגיע אלינו", מסכמת ולנטינה. "אין ספק שזה עוזר ומסייע לה להרגיש חיונית. אבל לא רק לה, לכולנו. תחושה נהדרת שאתה גם מרפא וגם מתרפא", היא אומרת בהתרגשות.
בשיתוף כללית
