עיקרי דבריו של ראש העיר חיפה, יונה יהב, בכנס הארצי “לוקחים אחריות – שוברים את מעגל האלימות”, המתקיים בשעה זו באצטדיון "סמי עופר" בחיפה

"אני עומד כאן הבוקר לא רק כראש עיר, אלא כאדם מודאג. וכשצריך, ואתם הרי יודעים זאת – גם כאדם שאומר דברים לא נוחים.

משהו רע קורה לחברה הישראלית.
לא ביום אחד, לא באירוע בודד –
אלא כתהליך. איטי, מצטבר, מסוכן.
האלימות כבר מזמן לא שייכת רק לשוליים. אנחנו רואים אותה בהפגנות – במקום ויכוח יש צעקות, במקום מחלוקת יש שנאה. אנחנו רואים אותה במגרשי הספורט – שבהם ילדים לומדים שהשפלה היא חלק מהמשחק, ושקללות הן לגיטימיות אם אתה “בצד הנכון”.

ואנחנו רואים אותה מתקרבת גם לזירה הפוליטית, ובאופן הולך וגובר לקראת בחירות. המילים נהיות קשות יותר,
הקווים האדומים נעלמים,
והתחושה היא שהכול מותר –
ובלבד שהצד שלי ינצח.
והמחלה הזו, מחלת האלימות, מחלחלת. לבתי הספר,
לרשתות החברתיות, לשכונות,
ולמשפחות. אלימות לא מתחילה במכה. היא לא מתחילה באקדח.
היא מתחילה באובדן בלמים. בחוסר כבוד בסיסי. בתחושה שמי שחושב אחרת הוא אויב – לא שותף. היא מתחילה בפוסט זדוני ברשת שאף מבוגר לא עוצר, או בעובר אורח שרואה – ומעדיף לא להסתבך.

האלימות בבתי הספר לא מתחילה במכה.

ברוב המקרים היא מתחילה בשקט.
בחרם. בילד שיושב לבד בכיתה,
בילדה שאף אחד לא פונה אליה,
ובמבוגרים שרואים – ולא תמיד עוצרים.

אני אומר כאן בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:
חרם הוא אלימות. נקודה. מי שמתייחס אליו כאל “בעיה חינוכית שולית” – טועה. ומי שמטפל בו מאוחר מדי – נכשל. ולכן אני מצהיר כאן היום, באופן ברור ומחייב:
כל מקרה של חרם, הדרה או פגיעה מתמשכת בילד או בנער – צריך להגיע לשולחני. לא כדי “לדעת”, לא כדי לסמן וי, אלא כדי לפעול.

הכנס הזה שם זרקור על החברה הערבית – ובצדק.
צריך אומץ לעשות זאת, ואני לא מתכוון להתחמק ממכת המדינה הזו – 27 נרצחים מתחילת השנה, מתחילת החודש הנוכחי!

בחברה הערבית מתרחשים היום דברים קשים מאוד.
אלימות, פחד, אובדן שליטה,
ובעיקר – אובדן תקווה.
אבל האמת חייבת להיאמר ביושר:
הבעיה איננה התרבות.
הבעיה היא ההזנחה. ההפקרה.
והעובדה שמערכות שלמות הגיעו מאוחר מדי, ולעיתים – לא הגיעו בכלל.
ומי שחושב שאפשר לבודד את האלימות בחברה הערבית,
ולראות בה עניין “מגזרי” –
לא מבין את גודל הסכנה.
אלימות שלא מטופלת במקום אחד –
מתפשטת. מחזקת נורמות מסוכנות.
ומחלישה את החברה הישראלית כולה.
ולכן, הכנס הזה איננו עוד יום עיון.
הוא קריאת השכמה לכולנו:
לפוליטקאים, לאנשי החינוך, למנהיגי הדת והקהילה, לאנשי התעשייה, למערכות המשפט ולגורמי האכיפה:
התפקיד שלנו אינו רק ללמד, להסביר או לנהל – אלא להציב גבולות.
להיות נוכחים. ולהתערב בזמן.
אם נמשיך להסביר במקום לפעול – נאבד עוד דור. אם נמשיך להתווכח מי אשם – נפסיד כחברה.
אבל אם ניקח אחריות, באמת,
נצליח להביס את המגיפה הזו, מגיפת האלימות.

כאן בחיפה אנחנו יודעים שאין לנו את הפריבילגיה להתעלם. עיר מעורבת, עיר חיה, עיר שמבינה שאלימות היא איום ישיר על עצם החיים המשותפים.
ולכן אנחנו בוחרים לקחת אחריות – לא מחר, אלא עכשיו".