חורבן בית המקדש ושנאת חינם. הרב לוי יצחק ארנשטיין בטור על פרשת השבוע

לפני 16 שנים, נפגשתי עם מלווה מקצועי לעסקים. איש מיוחד שליווה עיריות, מועצות מקומיות, קבוצות כדורגל ועוד גופים גדולים.
בין השאלות, הוא התעניין, מה מניע אותך, כשאתה רוצה להגדיל את ההכנסות שלך? מה היעד שאליו אתה רוצה להגיע?
בין הדברים אמרתי לו – המניע והיעד שלי הוא: שלכל יהודי יהיה את כך מה שהוא צריך לחיות בצורה טובה, ללא מחסור חומרי-גשמי או נפשי-רוחני. הכסף, השיחות עם האנשים, הסיוע הכלכלי, השיעורים התורניים, שעות ייעוץ או הקשבה, וההצעה ליהודים להניח תפילין משרתים את אותה מטרה. כל אחד צרכים אחרים ודברים אחרים שיכולים להיטיב את חייו. אני אהיה מרוצה כשלכל יהודי יהיה מענה שלם מיטבי ואידיאלי בכל עניין בחיים.
הוא מצידו קצת התקשה לקבל את הדברים. ואז הוא אמר:
בלי לגעת באנשים, אי אפשר להניע שום תהליך. עסקים עושים עם אנשים שאנחנו מתחברים אליהם, שיש בנינו כימיה, ושאנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם.
מפקדים בצבא, מנהלי חברות, ראשי צוותים, אנשי חינוך או מדריכים בתנועות נוער. הדרך של כל אלה להגיע להצלחה מקסימאלית היא לגעת באנשים. אם אנחנו מרגישים שמישהו נוגע בנו, איכפת לו מאיתנו, יהיה לנו כיף לעבוד איתו, לשמוע שיעור ממנו, או ללמוד ממנו איך להתקדם בחיים. כשהיחסים האישיים לא משהו, והקשר מתחיל ונגמר ביחסי עבודה, עם הרבה אינטרסים כלכליים, מעמד ואגו, הכל הולך מורכב יותר וקשה יותר.
אנחנו נמצאים בשלושת השבועות בין י"ז בתמוז לבין תשעה באב. ימי 'בין המיצרים', בהם אנחנו נוהגים מנהגי אבילות שונים, על חורבן ירושלים ובית המקדש. הגמרא מספרת שבית המקדש השני חרב בעוון שנאת חינם, ומנהגים האבילות נועדו להזכיר לנו לתקן חטא זה. אהבת ישראל, אינה רק רווח תועלת אישית, אלא בעיקר דרך חיים של אכפתיות אמיתית מכל יהודי, ללא תלות ברווח אישי.
בשבת הקרובה, א' מנחם-אב, חל יום פטירתו של אהרון הכהן. על אהרון הכהן אומרת המשנה (אבות, א, יב): 'הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות, ומקרבן לתורה'.
לא נאמר להיות מתלמידיו של משה, של רבי עקיבא או אברהם אבינו. הדמות היחידה עליו נאמר 'הוי מתלמידיו' – תהיה מתלמידיו! זה אהרון הכהן. אז רגע לפני שבת נשאל את עצמינו: איך נלך יותר בדרכו של אהרון הכהן, אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה?