מחיפה הקטנה לעולם הגדול: אלי רן, האמן שכבש את פסגות האמנות הלך לעולמו

תבנית נוף מולדתו: אלי רן, הפסל החיפאי החשוב ביותר, שלא הסכים לעזוב את העיר בכל מחיר, הלך לעולמו והותיר אחריו עולם שלם של אמנות וסיפורים צבעוניים

חיפה איבדה החורף את אחד מסמליה האומנותיים, אולי הסמל הגדול ביותר של עולם האומנות החיפאי, האמן אלי רן, שהלך לעולמו בינואר כשהדבר לא זכה לאיזכורים מוסדיים למרות פועלו הרב בעיר ולמענה. רן שהיה אחד האמנים היוצרים הבולטים בחיפה ולא הסכים לעזוב את עיר הפועלים למרות ההצעות הרבות שקיבל, היה למעשה אחד הפסלים הסביבתיים החשובים בישראל, כיכב בירחונים הכי נחשבים בעולם ופסליו פזורים בכל העולם, במוזיאונים, במרחבים פתוחים, אצל שועי עולם ועוד.

עם אריה גוראל ושבח וייס. אלי רן. אלבום פרטיעם אריה גוראל ושבח וייס. אלי רן. אלבום פרטי
עם רפול. אלי רן. אלבום פרטיעם רפול. אלי רן. אלבום פרטי

אלי רן נולד ב-1946 בבגדד ועלה לארץ ב-1950. עקב פציעה קשה במלחמת יום הכיפורים, שבה איבד את כף רגלו, חלה תפנית בחייו והוא פנה ללימודי אמנות ויצירה באוניברסיטת חיפה. בשנת 1978 סיים לימודיו באוניברסיטת חיפה ושימש אסיסטנט לפיסול במשך 4 שנים. מאותה העת החל לעסוק אלי רן בפיסול, בציור ובהוראת פיסול.

 פסליו של אלי רן הוצגו בסימפוזיונים בינלאומיים לפיסול, והם מוצבים במקומות ציבוריים ובאוספים ציבוריים ופרטיים רבים. הוא הציג בתערוכות יחיד רבות בארץ ובעולם, בין היתר במוזיאון הרצליה לאמנות, בסלון האמנות של קראקאס בוונצואלה, בגלריה שפירו בטוסון, אריזונה, בגלריה רנה הביסון בפיטסבורג, במוזיאון ע”ש י’ קונסטנט ברמת גן, במשכן נשיאי ישראל ועוד. אלי לימד אמנות במכללת מגידו והיה חבר אגודת הציירים והפסלים בישראל. לאחר אירוע מוחי הציג גם עבודות על בד.

 מתוך ארטביט קהילה לאמנות ישראלית: “תערוכתו של אלי רן עוסקת בספר שופטים המקראי ומייצגת דמויות מחוללות וסממנים מרכזיים מהתקופה שאחרי כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה ועד ימיו של שמואל הנביא וייסוד המלוכה.”

אלי רן ובניו רועי ושלומי. אלבום פרטיאלי רן ובניו רועי ושלומי. אלבום פרטי

וכך כתב שלומי, בנו של אלי רן ז”ל: “היי, אבא, היום אנחנו מסיימים את השלושים ללכתך מאיתנו, מה אומר, את המובן מאליו, שהיית יוצר ואמן פורץ דרך, שכבשת פסגות בעולם האומנות, שהדרכת עשרות סטודנטים שלמדו ממך בשקיקה, שהבאת ניחוח של דה וינצ’י לחיפה ולארצנו הקטנה, את זה כולם יודעים, אז אומר לך שאנחנו נמשיך את מורשתך, שהאומנות שלך תחיה חיי נצח, אני מבטיח. עכשיו, כשאני מסתכל על שמך חקוק באבן לצדה של אימא, עוברת צמרמורת בכל גופי אבל אז אני נזכר במה שלמדתי ממך- שהחיים זה החלטות אז אני מחליט להתנחם שעכשיו אתם ביחד, נהנים וצוחקים ומבשלים ביחד. אסיים בציטוט מהשיר של נעמי שמר שמזכיר לי את פועלך. “לי לא אכפת לי דווקא די נעים לשיר באוזניכם את השירים הכי פרועים…”נוח על משכבך בשלום וד”ש לאימא”.

כתיבת תגובה

Back to top button
נגישות
Close
Close