הכאב שלא עוזב: סיפורו של שוטר- ניסן לוי יוצא בפוסט אמיץ ומרגש על השוטרים הפוסט טראומתיים

ניסן לוי, אושייה חיפאית מוכרת, מוביל עמותה שפועלת למען אנשים נזקקים, משפחות נצרכות וכן למען כוחות הביטחון בחיפה והצפון ודלתו ואוזניו תמיד פתוחים למען כל אחד ואחת.ניסן פעל בתפקיד במשטרת ישראל במשך תקופה ארוכה כאשר לפני זמן לא רב פרש בנסיבות רפואיות וכעת העלה פוסט מרגש, כואב וחשוב בנושא הפוסט טראומה.

וכך כתב ניסן בפוסט שלו:

"אם אתה קורא את זה אתה לא לבד !!!
"אני שוטר גמלאי – לא פרשתי מהשירות, אלא נשברתי בו.לא מהאויב. לא מהפחד. מהזיכרונות. מהנפש. מהכאב שלא עוזב."
שירתתי מעל 20 שנה במדינת ישראל. שוטר. לוחם. אדם מן השטח.
הייתי בכל מקום בו נדרשתי – זירות רצח, התאבדויות, פיגועים, מלחמות, תאונות דרכים. כל מה שאדם רגיל לא אמור לראות – אני ראיתי. אנשים נשרפו לי מול העיניים. אנשים מתו לי בידיים. האזעקות, הצרחות, הדמעות, והריח – לא עוזבים אותי לרגע. לא ביום, לא בלילה, לא אפילו עכשיו כשאני כותב.
חשבתי שאני גיבור. האמנתי שאני חסין.
אבל ככל שעבר הזמן – הנפש קרסה. הלב נחלש.
הגוף אולי עמד – אבל מבפנים נשברתי.
חוזר הביתה אחרי עוד משמרת בלתי נגמרת, מחבק את אשתי והילדים –
ומבין את המילים בשיר: "הגברים בוכים בלילה".
כן. כי אין כבר איפה לשים את כל זה.
אבל אם מישהו פה באמת גיבור – זו המשפחה שלי.
אשתי. הילדים.
הם אלה שספגו הכל בלי להיות בשטח: את השתיקות, את ההתפרצויות, את הכאב שבעיניים.הם אהבו אותי גם כשלא הצלחתי לאהוב את עצמי.
הם החזיקו אותי – כשהרגשתי שאני נופל.
רק לפני ימים ספורים – איבדנו אח יקר עמית לארגון-
רס"מ איגור פיבנב ז"ל.
לוחם. מלח הארץ. נלחם בגבורה באוקטובר האחרון בעוטף. ראה זוועות שאף אדם לא אמור לראות.
אבל כשהקרב הסתיים – הקרב הפנימי רק התחיל.
והפוסט טראומה הכריעה אותו.
וזה לא מקרה בודד.
יש עוד.
הרבה.
חברים לוחמים אמיצים – שאיבדנו מאז.
ויש כאלה שעדיין איתנו – אבל לא באמת חזרו.
חיים על כדורים.
מאושפזים, מאובחנים.
קמים בלילה בבכי, בחרדה, בזיעה קרה.
ואלה? הם מהטובים שיש לנו.
באוקטובר איבדנו לא רק גופות – אלא נפשות.
אנשים טובים, שלחמו בחוץ- ונשברו בפנים.
גיבורים שבחיים האזרחיים איבדו כיוון.
ולא, זה לא תמיד נגמר בפוסט או טקס.
זה נגמר בשתיקה.
כבר מעל עשור שאני לא מפסיק לתת ולהעניק לאחר. אני שם כל יום בשביל ילדים בסיכון, משפחות נזקקות, קשישים בודדים.
הכאב שלהם – מנחם אותי.
החיוך שלהם – נותן לי טעם לחיים.
אני בא לחזק – אבל אני יוצא מחוזק.
כנראה שזו התרופה הכי חזקה שיש: נתינה. אהבת חינם. להושיט יד בלי לבקש דבר.
*
ולכם, שוטרים ולוחמים, בעבר ובהווה – שורה אחת מהלב:
פוסט טראומה היא לא חולשה.
היא לא תבוסה.
היא הוכחה לכך שהייתם שם, בלב הסכנה.
שנשאתם על הכתפיים שלכם כאב של עם שלם.
ואם אתם מרגישים שאתם קורסים – תדעו:
זה לא הופך אתכם לפחות.
זה רק מזכיר שאתם בני אדם.
אל תשתקו.
אל תתביישו.
אל תחכו שהכאב ייעלם לבד – כי הוא לא.
אבל הוא כן מתרכך – כשמחזיקים בו יחד.
ואל תשפטו שוטר לפי איך שהוא נראה.
מאחורי המדים יש נפש.
ולפעמים, הנפש פצועה, מרוסקת, בוכה בשקט.
—
ולכן, אני מקדיש את הפוסט הזה:
לרס"מ איגור פיבנב ז"ל – אח יקר שנפל לא בקרב בשטח, אלא בקרב הפנימי, השקט, האכזרי.
יהי זיכרו ברוך !
ולכל אותם שוטרים ולוחמים שנפשם קרסה.
לאלה שכבר לא איתנו.
ולאלה שכן – אבל סוחבים את עצמם יום אחרי יום.
לפצועים שלא רואים אותם– כי הם לא מדממים.
לפצועים השקופים– שהכאב שלהם לא מופיע בשום דו"ח ולא מדווח לחדשות.
הם הולכים בינינו.
בשקט.
עם עיניים כבויות ולב שותת.
אתם לא לבד.
אני רואה אתכם.
אני אחד מכם.
ואני כאן – כדי להגיד בקול:
הגיע הזמן שנפסיק לשתוק.
הגיע הזמן שנחבק את מי שנשבר.
הגיע הזמן לראות את מי שנעלם – גם כשהוא נושם.

ניסן לוי. קרדיט צילום: חטיבת דוברות משטרת ישראל