ערב ט"ו באב, המורה הצעיר כתב פוסט על הבדידות בחייו וכעבור זמן קצר נטל את חייו: "מקווה שהייתי משמעותי בחיי מישהו"

אופיר ענבר היה מורה בן 33 צעיר ורק 3 שנים מורה. הוא היה רווק, התגורר בתל אביב ונראה היה שכל העתיד לפניו.

אלא שכמו במקרים רבים אחרים, מה שנראה על פני השטח, הוא לא דומה לסערה המתחוללת בתוך האדם.

אתמול בבוקר התיישב הבחור החייכן והשקט וכתב פוסט פרידה. פוסט שזכה תוך יום לאלפי שיתופים. בסוף הפוסט כתב אופיר כי הוא החליט להיפרד מהעולם, כשהוא מסביר זאת בבדידות הקשה ממנה סבל, בלי חברים, בלי אהבה בחייו. וביקש סליחה מאביו ואחיו.

כעבור שעות ספורות הוא נמצא ללא רוח חיים, על ידי חבריו. הפוסט טילטל רבים, שכאמור שיתפו אותו וקראו לראות את האנשים שמסביבנו, אלו השקופים יותר.

וכך כתב אופיר זמן קצר לפני שנטל את חייו:

"לא טוב היות האדם לבדו. הבדידות. אחחחחחח, הבדידות…

אז כן – היא הורגת.

עוד יום. שבוע. חודש. שנה חלפו שאני לבדי. בארוחות צהריים בעבודה, בערבים, בימי שישי ושבת, בחגים, בימי הולדת שאף אחד לא זוכר או חוגג. ועכשיו גם בימים. מעט החברים הלכו ונעלמו עם הזמן. למעשה, התחושה היא שחברתי אינה רצויה או רלוונטית, והטלפון נודם רוב הזמן.

תחילה אתה עוד אדם שמח וחברותי. אחר כך הנפש מתחילה להיסדק והחיוּת וההתלהבות לאט הולכות ונעלמות.
החיוך מהלב וההתרגשות מתחלפים עם הזמן בחיוך כפוי בכוח, אהבת-הכלל מתמתנת ואתה הופך מעט חשדן במי שמבקש את קירבתך.
והזמן מתקתק, וסביבך תמיד אנשים בחברויות, קבוצות או זוגות. אתה פחות בר מזל.
ואז גם החיוך הכפוי נעלם ונותר לו רק העצב בעיניים, אותו אי אפשר להסתיר. בכל זאת – עיניים הן החלון אל הנשמה.

ואיזו תחושת כאב ומחנק יש בנשמה, כמה עוד אפשר לבכות בלב בעיניים יבשות? וכמה לילות עם מחשבות וללא שינה?
רק רציתי להיות סביב חֶברה, כמו כולם. נפש בודדה לא נשארת בריאה לעד.

כמה סירובים וכמה דלתות נסגרו בפני במהלך השנה האחרונה, אאחחחחח.
חברויות, מקומות עבודה, היכרויות, מכרים וקולגות מהעבר שלרוב התעלמו או נפנפו. גם כשפניתי בבקשה לעזרה, ומי שמכיר אותי יודע שאני מתקשה להיות בצד המבקש.
כל פיסת כבוד, הערכה עצמית וחיוניות נרמסו השנה, ותחושת השפלה נוראית נותרה.

נכון, החזרה להוראה באמת ממלאת לי את הלב באוויר וגאווה. אבל גדול – איך מחנך כיתה+מורה מקצועי מרוויח 6,000 ש״ח? אני לא מצליח לשחרר מהחרדה שבכך – כיצד מתקיימים???

ואהבה – כמה היא חסרה.
עברו שנתיים מאז שנכנסה מישהי עמוק לליבי ונותרו שם ניצנים וגעגועים. בן אדם זהב ובאמת כל מה שאתה מחפש בבת זוג. ולמרות שזה נגמר, היא אחת למיליון.
המערכות המעטות שבאו אחרי רק הוכיחו זאת יותר.
אז זמן לא מרפא את הכל, חוויה אלטרנטיבית כנראה שכן. אך אלו חיזקו את תחושת ההחמצה.
אחחחח, כמה הייתי נותן עבור אהבה כמו זו שדמיינו כשהיינו ילדים. חיבור אמיתי ומלא רגש והתרגשות. הדדיות אך גם הזכות לתת את כל ליבי ומעבר לצד השני.
ה-ל-ו-ו-א-י

אבא ואסף האהובים שלי – אתם הדבר היקר לי ביקום כולו. למענכם חייתי ולעד תשארו האנשים הטהורים ביותר שזכיתי להכיר.
בגן העדן עוד עמלים על החלקות המיוחדות עבור נשמות זכות שכמותכם.
בבקשה מצאו בלבכם מקום לסלוח לי, לא יכולתי לשאת עוד את הכאב ותחושת המחנק שבבדידות.

כמו בשיר – 'במקור שלי אני טוב גמור, אבא, ושם אני מאמין בעצמי'‪.‬
השתדלתי ל'ואהבת לרעך כמוך' אבא, בדיוק כמותך. לעשות באמת מהלב כדי שלאחרים יהיה טוב, בלי ציפיה לקבל.

מקווה שהייתי משמעותי בחיי מישהו, ולו לזמן מה.

זמן ללכת".