כשהאזעקה פוגשת את גיל ההתבגרות: איך נשארים קרובים גם בזמן "שאגת הארי". טור מאת יוסף נחום, פסיכולוג מחוזי בכללית מחוז ירושלים

מלחמה היא אירוע מטלטל לכל אדם. אצל מתבגרים, היא פוגשת קרקע נפשית שגם כך מצויה בבחינה מתמדת ומלאת טלטלות. גיל ההתבגרות הוא תקופה של חיפוש זהות, צורך בנפרדות מההורים, רגישות קיצונית למעמד חברתי ונטייה לחוות רגשות בעוצמה גבוהה. כשאל כל זה מתווספת מציאות ביטחונית מאיימת, אזעקות, חדשות בלתי פוסקות והמתנה מורטת עצבים ללא מסגרות יציבות – העומס הרגשי גדל משמעותית. 

דווקא בגיל שבו הם אמורים לפרוץ החוצה, הם מוצאים את עצמם סגורים בבית פעם שניה בשנה החולפת. ללא בית ספר, ללא שגרה, ללא מפגש יומיומי עם חברים. עבור חלקם, החדר הפך למקלט רגשי. המסכים הפכו לחלון היחיד לעולם. אבל מתחת לשקט המדומה, לא פעם רוחשת סערה. ואז אנחנו כהורים עסוקים בשאלה האם זו תגובה נורמלית למציאות לא נורמלית או שמא המתבגרים שלנו בבית חווים משבר נפשי.

כיצד אם כן נזהה משבר נפשי?

כל תנודה קיצונית במיוחד תסמן לנו כי ייתכן מאוד שקיים כאן משבר, ולא עוד ביטוי צפוי של גיל ההתבגרות- הסתגרות קיצונית או לחלופין עצבנות מתפרצת, ירידה חדה בתיאבון או אכילה רגשית, שינויים חדים בדפוסי שינה, אמירות פסימיות במיוחד, עיסוק אובססיבי בחדשות או ניתוק מוחלט מהן, ותחושת ריק או חוסר משמעות. יש מתבגרים שיבטאו פחד באופן גלוי, ויש כאלה שיציגו אדישות צינית. אם אתם מזהים החמרה מתמשכת, מחשבות אובדניות או תפקוד שנפגע באופן ניכר, אל תהססו לפנות לעזרה מקצועית. עדיף שתטעו בזהירות יתר מאשר תפספסו קריאה לעזרה של המתבגר/ת שלכם.

אבל הכי רצוי לא רק לזהות אפשרות של משבר נפשי, אלא לשמור על קשר רגשי קבוע וערוץ תקשורת פתוח באופן תמידי. האתגר הגדול לשמר קשר עם מתבגרים פוגש אתכם גם בשגרה. הם לא תמיד רוצים לדבר, ובוודאי לא רוצים להרגיש שעוקבים אחריהם ומנתחים אותם. *לכן השאלה איננה רק מה אומרים, אלא איך ניגשים*.

הצעד הראשון הוא ויסות עצמי של ההורה. מתבגר קולט חרדה במהירות. אם אנחנו מוצפים, גם הוא יוצף. מותר לומר שקשה לנו, אבל חשוב לשדר שיש מבוגר אחראי שמחזיק את המצב. הביטחון שלכם הוא העוגן שלהם.

הצעד השני הוא יצירת נוכחות שקטה ולא חודרנית. לא חקירה, אלא הזמנה. במקום "למה אתה כל היום בחדר?", נסו "שמתי לב שאתה פחות יוצא, איך עובר עליך?". באופן כללי למדו את עצמכם לשאול שאלות של "מה" שמייצגות התעניינות, ולא שאלות של "למה" שמסמלות שיפוטיות וביקורתיות. שאלו שאלות פתוחות. ואם הם עונים במילה אחת – אל תיבהלו. עצם הידיעה שאתם שם, עקביים, חשובה מאוד.

הצעד השלישי הוא יצירת שגרה מינימלית גם כשאין מסגרות. שעות שינה קבועות יחסית, חלוקת יום פשוטה, משימות קטנות, פעילות גופנית. המוח המתבגר זקוק למסגרת כדי להירגע. חוסר ודאות ממושך, מגביר תחושה של אובדן שליטה.

ולבסוף, הצעד הרביעי הוא חיבור דרך עשייה משותפת. בישול, צפייה בסדרה, הליכה קצרה. לא כל שיחה חייבת להיות עמוקה. לפעמים הקירבה נוצרת דווקא בשקט משותף.

זכרו, בתוך מציאות של "שאגת הארי", המתבגרים שלנו לא צריכים הורים מושלמים. הם צריכים הורים יציבים, קשובים ואמיצים מספיק כדי להתקרב, גם כשנדמה שהם- המתבגרים מתרחקים.