מה הקשר בין הסרט 'הטבעת' לרסקולניקוב ולמחלקה האורטופדית בשערי צדק? טור דעה מאת גלית עמיהוד

ביום השואה הלכתי עם הכיתה שלי לראות את להיט השואה הבא, הסרט "הטבעת" של אדיר מילר, קצת שואה מפוקסלת בהומור בדיחות אבא. בסצנה אחת, הסבתא שמגלמת תיקי דיין מועדת ושוברת את מפרק הירך והיא מסבירה לאדיר מילר בבדיחה עדתית  משנות השמונים שככה אשכנזים מתים, הם עולים השמיימה דרך שבר מפרק הירך.

ביום העצמאות כבר הייתי עם דלקת חריפה בכתף שגרמה לכאבים עזים ומוגבלות תנועה. הבדיחה בבית הייתה שאני לא יכולה כעת להצדיע במועל יד גבוה רק נמוך ממש וזה חוסר כבוד לרייך השלישי. זריקת סטרואידים לכתף החזירה אותי לרבע הכרה שאפשרה לי לענות לשיחה מבית האבות של אימא שלי אשר בישרה לי כי בשבח והודיה להשם יתברך הניסיון השלישי בחודש האחרון של אימא שלי לקפוץ מהמיטה הצליח והיא שברה את… מפרק הירך.

לא דאגתי, כי זכרתי את הסרט ואימא שלי ממש לא אשכנזייה. את השבוע הבא ביליתי איתה בבית החולים שערי צדק. בעודי כאובה וסובלת נאלצתי לסעוד אותה דרך הניתוח וההתאוששות. הטיפול המעולה שהיא קיבלה היה נראה לי מדומיין, צוותים של רופאים, אחים וכוחות עזר נעים במעגלים אין סופיים ויוצאים מגדרם להאיר פנים ולהקל על הסבל. בעודי יושבת שם שעות לא יכולתי להימנע מהמחשבה למה? מה הם טורחים כל כך? הם למדו בלי סוף, הפסידו מאות לילות, מוותרים על צדדים רבים בחייהם האישיים כדי לטפל בקשישים שנפלו ושברו את הירך? אימא שלי בת שבעים ושבע, עיוורת, כמעט חרשת ודמנטית. מה הדחיפות להציל אותה, אם יתקנו לה את מפרק הירך היא תחזור לאימוני החלקה אומנותית על הקרח? וכמוה המחלקה מלאה בזקנים שבורים שהרופאים מנסים להדביק. חשבתי על יעקב אבינו וחייו המיוסרים: "ויֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם."

יעקב מסביר לפרעה שהוא לא ממש זקן,  רק בן מאה ושלושים ואבותיו חיו חיים ארוכים יותר, אך הצרות והרעות שחווה בחייו גרמו לו להיראות הרבה יותר זקן מכפי גילו והוא מסכם את שנותיו כקצרות ורעות. וכך, מוצאים עצמם רופאים ומתמחים עומדים מידי יום מול זקנים רבים שחייהם היו עד כה קצרים ורעים. על הרופאים מוטלת המשימה להאריך מעט את החיים הללו, ולא את החלק הטוב שבהם.

ברומן "החטא ועונשו" מתלבט רסקולניקוב סטודנט עני למשפטים בשאלה מוסרית מהודרת: מה שווים חייה של זקנה? חייו שלו שווים הרבה, כל עתידו לפניו ואם ירצח אותה ישתמש בכספה לסיום לימודיו ולקידום הצדק בעולם וכך יוצא שמותה עדיף מחייה מבחינה תועלתנית. מנגד עומד לו הציווי הקטגורי "לא תרצח" ואינו מגלה גמישות למצב המיוחד של זקנה מיותרת לחלוטין.

אם לא יכופר פשע קטן אחד על ידי אלף מעשים טובים? תמורת חיי אדם אחד – אלפי חיים שניצלו מריקבון ומהתנוונות. מוות אחד ומאה חיים תמורתו – הרי זו אריתמטיקה! ומה משקלה על מאזני החיים של זקנה שחפנית, טיפשה ומרושעת זו? לא רב ממשקל הכינה, המקק, ואף פחות מזה, כי זקנה זו מזיקה" הוא מחליט  בקור רוח לרצוח אותה. בסיפור "כינורו של רוטשילד" מאת צ'כוב מבהיל ברונזה את אשתו הגוססת מארפה אל בית החולים לפגוש את החובש האלכוהוליסט שמחליף את הרופא. החובש שואל בת כמה הזקנה ומקבל את התשובה שבעים פחות אחת. הדיאגנוזה שלו היא שהיא חולה וחיתה מספיק, הוא שולח אותה  הביתה למות. חיו חיתה לה הזקנה ישראל של המאה העשרים ואחת לא דומה לרוסיה של המאה התשע עשרה, הכל השתנה חוץ מהדילמה המוסרית היא עומדת שרירה וקיימת. כמה שווים החיים של האדם והאם הוא שווה את כמות המשאבים הנדרשת להשאירו בחיים.

זקנים ונכים מעוררים את השאלה ביתר שאת. העמדה הרשמית של הרופאים בישראל בחרה בציווי הקטגורי באופן מוחלט. מה משקלה של אימא שלי בעיניהם? הם לא שואלים במה היא עבדה, מה היא אהבה וכמה הצליחה. הם יצילו אותה כי היא חיה. בהחלט ראוי להערכה. במחשבה שניה, כמה רחוק הם ילכו, הם יחליפו מפרק ירך של אנשים בני תשעים שלא הלכו כבר קודם לשום מקום חשוב וכעת הם בטח לא ממהרים. הם יבצעו החייאה על פי פרוטוקול באורך של עשרים דקות לאנשים שסיימו לחיות מזמן. הם יחברו אותם לזונדה כדי לדחוף מזון וטיטול להוציא אותו. הם יפתחו את הקנה ויכניסו הנשמה ומאותו הרגע לא ינתקו את המכשיר לעולם עד שפצעי הלחץ או דלקת הריאות או חיידק יכניעו את האדם שמת מזמן. הם הצליחו בהחלט להאריך את החיים.  כלומר את החלק בחיים שאין לנו עניין בו בכלל. ובתוך המבוכה האדירה הזאת, כאשר תמהיל הישראליות על גווניה מתנקז לבית החולים, הוא פוגש צוות נחוש להציל, לעזור לתקן ולשלוח אותו חזרה הביתה לעוד קצת מהחיים הקצרים והרעים הללו, כי זה הכי טוב שיש. כמו בבדיחה של וודי אלן בה שתי זקנות מתלוננות במסעדה על כך שהאוכל בה ממש גרוע ו…המנות יותר מידי קטנות. רק עוד נשימה של יום שמש, רק עוד רוח של ערב, עוד כף מרק חם וחיוך של שכנה. רק עוד פעם לכעוס בזעם שהכל גרוע ואז להודות על החסד המופלא.

הדברים נכתבו מתוך הוקרת תודה, הערכה וכבוד רב למחלקה האורטופדית בשערי צדק.

לצוות המסייע, לאחים והאחיות לרופאים ולמנהל ד"ר ידין לוי. אשר עוסקים מידי דקה במסירות בדיני נפשות.

גלית עמיהוד