הסיפור שמסעיר את הרשת: זוג הורים צעיר ששבו ארצה לדירה שרכשו גילו שהדיירת לה השכירו את הדירה, מסרבת לשלם או להתפנות. בינתיים הם מחוסרי דיור

וכך כותבת ומתארת טום:

"אני רוצה לספר לכם סיפור, על זוג הורים, עם שלושה ילדים קטנים, שאחרי 8 שנים בחו״ל חזרו לישראל. הם השקיעו את כל כספם (שכידוע לכולנו, לזוג צעיר זה לא פשוט) בקניית דירה מבעוד מועד בעיר שבה הם מעוניינים לגור (לכל המתעניינים: כפר סבא). הם השכירו את הדירה עד שיחזרו כדי לכסות את המשכנתא. הם נחתו בישראל, שלחו את כל מיטלטליהם בים, עזבו עבודה טובה, דירה יפה, ומערכת חינוך נוחה (למי שתהה: בג׳נבה). ואז הם גילו שהדיירת שגרה בדירתם מסרבת לפנותה. למה? כובע. כי היא בסכסוך עם הגרוש שלה, כי היא בפשיטת רגל, כי אין לה כסף, כי היא שיקרה להם במצח נחושה. אותו זוג מנסה לשכנע את אותה דיירת להתפנות בכל מחיר (ומוכן לוותר על הרבה מאוד כסף) – ללא הואיל.

מה עושה זוג צעיר, שמשלם מיסים ושומר חוק? פונה למשטרה ולמשרד הרווחה במקביל לייעוץ משפטי. אילו תשובות מקבל אותו זוג צעיר, שכאמור אין לו דירה אחרת: המשטרה לא מתערבת ב״סכסוכים אזרחיים״, לרווחה אין יכולת לסייע והמערכת המשפטית מציעה הגשת בקשת פינוי בסדר דין מהיר הלוקחת עד 90 ימים, וזאת רק לאחר שפגרת בית המשפט תסתיים (עוד כמעט חודש) וכלל העלויות מושתות על המבקש – כלומר על אותו זוג צעיר שהרגע חזר לישראל, שייאלץ להמתין כ-4 חודשים ולשלם אלפי שקלים עד שיוכל להיכנס לדירה שלו. במילים אחרות: אין מה לעשות.
אותו זוג עכשיו נאלץ לישון במרחק 20 ק״מ מכפר סבא, בבית ההורים, בחדרון קטן עם שלושה ילדים, בלי ציוד, בלי צעצועים, בלי בגדים מלבד מה שהוא ארז לשבועיים הראשונים. אותו זוג נושא בעלויות האפסון של הציוד שלו, בעלויות המשכנתא (כי הדיירת לא רק שלא מתפנה היא גם לא משלמת את השכירות או את החשבונות), את הדלק והמרחק. וכל מה שאותו זוג רצה זה לחזור לישראל.
עכשיו תגידו לי: למה שאני לא אעשה אחורה פנה ואטוס חזרה לג׳נבה איפה שהחוק קובע שחובה לפנות דייר פולש והעלות על הפינוי נופלת על אותו דייר? למה שאני לא אשוב למדינה שבה מכבדים את זכותי לקורת גג? שבה המשטרה והרשויות לצידי? בואו תספרו לי בשביל מה הבאתי לפה את הילדים שלי? בשביל מה אני משלמת פה מיסים? בואו תסבירו לי מה זוג צעיר עם שלושה ילדים שלא נולד ״רוטשילד״ אמור לעשות? אילו כלים המדינה, החוק, המשטרה, נותנים לו כדי לדאוג לעצמו? מה אני אמורה להגיד לילדים שלי שמשתוקקים לעבור להתגורר בשכונה שלהם, ללכת לבי״ס או סתם ללבוש את הבגדים שלהם? עקרתי את הילדים שלי מהמדינה שבה הם נולדו, מהחברים שלהם, מהחיים שלהם, בשביל לחיות פה בישראל, וזה מה שאני מקבלת? מה אני אומרת להם?
כן, אני רגשנית, כן, אני כועסת. ויש לי על מה.
ולכל מי שתהה או תהתה: יש חוזה, יש צ׳קים מראש, יש צ׳ק פיקדון. בעצם יש הכל. רק שבמדינה שלנו זה לא עוזר".