מדירה לדירה – בין יד ושם להר הבית. גלית עמיהוד מחפשת דירה בירושלים ומוצאת את הגאולה

לפני כעשור עברנו מחיפה לירושלים כדי להתקרב לאלוהים. כשהמובילים סגרו את המשאית, עלינו על קו 972 מהדרין למרכז העיר ירושלים, סמוך לעיר העתיקה. היינו כחולמים, לא האמנו איך הצלחנו למצוא כזאת דירה ולמה כל תושבי ירושלים אינם באים להתגורר איתנו בקומפלקס סמוך להר הבית.

בארבע השנים הבאות למדנו שאנחנו חיים בתוך כיס של עולם שלישי,  אקס טריטוריה מוחלטת של חוק וסדר. קיבלתי מינוי של יושבת ראש הוועד של למעלה ממאתיים וחמישים דירות ויצאתי לתבוע את מועדוני הלילה, עיריית ירושלים, המשטרה והכנסייה הארמנית. הקורונה שינתה את כיוון הרוח. אימא שלי עברה אלינו מחיפה, אהרון חלה מאוד ונאלצנו לנדוד  מערבה אל עבר הבורגנות הנעימה של בית הכרם, שם תמורת תשלום כפול האינטראקציה עם הסביבה הופכת להתעלמות מתנשאת הדדית. רוב המאמצים שלנו בבית הכרם הסתכמו בהתחמקות נעילת מבט עם תושבים שתחייב אמירת שלום. זאת משימה סיזיפית שכן התושבים מחויבים עמוקות לנוע שלוש פעמים ביום עם הכלבים שלהם.

הסופרמרקט היווה את מרכז הקיום שלי ושם גם יצרתי קשרים אמיצים ואף נבחרתי לאישה היפה ביותר בסופר במשאל רנדומלי בין העובדים, אהרון קירר מעט את ההתלהבות כשהזכיר לי שהגיל הממוצע שם הוא שבעים עובדות זרות לא נחשבות. הביקוש להתעלמות הדדית עלה משמעותית וכך בית הכרם עוברת תהליכים של פינוי בינוי מואצים סביבנו ואף הדירה שלנו הועמדה למכירה מהפחד שנהפוך לבית של פיסטוק באתר בניה. מאז פקד אותנו מצעד אין סופי של קונים פוטנציאליים עם שאלות עומק כמו "מה זה הריח הזה, עוגת קינמון?"

לבסוף הגיע הזוג אשר בדק היטב את הדירה וכאשר ראה שכלום לא ראוי בה החליט לרכוש אותה, על מנת לשבור אותה לחלוטין ולבנות מחדש, הפעם עם נישה לטלוויזיה. לפני שיצאו, הבחינו בריבוע בקיר חשוף, בטון ללא צבע ותהו על כך.

הסברתי שזה זכר לבית המקדש. שעד שלא נבנה אותו אף בניין לא ממש בנוי וגמור. זה עשה עליהם רושם עמוק ומייד רשמו לעצמם לצבוע את הריבוע. ומאז אנחנו מחפשים דירה. מרחב המחיה שלנו צמוד לתוואי הרכבת הקלה אשר מתרחבת לכיוון קריית יובל עד הדסה עין כרם. לכן,  בשבת האחרונה יצאנו רגלית לתור את קריית יובל שמעולם לא ממש ביקרנו בה. הגענו עד תחנת המפלצת, מדובר במגלשה ענקית בצורת מפלצת בעלת שלוש לשונות,  אשר היוותה סממן מובהק של שכונה חילונית לתפארת. באתרים שונים כאשר מחפשים מה לעשות בירושלים בחינם מציעים ללכת לכותל, או למפלצת. מאחוריה צצו מגדלים ענקיים אשר הקטינו משמעותית את אפקט המפלצת ויצקו מימד חדש למושג. רצינו להתקרב אליהם ולהרגיש מקרוב מה זה אומר לגור במגדל, הלכנו בעקבות השביל לעבר הכניסה.

לכל אורך הדרך עיריית ירושלים תלתה תמונות של חיילנו הנופלים הי"ד עם כיתוב "עד הניצחון" לא בטוחה אם מישהו שאל את המשפחות או שעשו מחקר מה בדיוק זה מחולל לחוסן הלאומי לחלוף על פני התמונות הללו. זה קורבן עצום

מרגיז אותי שאנשים סוגרים את הפינה באימרה "שנהיה ראויים" לא ניתן בכלל להתחיל להיות ראויים. חצינו בדממה לצד השני על מנת להתבונן בנוף ולחזור הביתה. לפנינו נפתח יער ירושלים ובעיבורו  "יד ושם" בניין המנסרה מנהרה החצובה בסלע, אטומה לחלוטין ממזרח ופתוחה אל היער בסופה המערבי.

אף פעם לא ראינו את המבנה מהזווית הזאת, פתאום זה הכה בנו, "יד ושם" מפנה את גבו שלא נאמר ישבנו אל הר הבית.

זה לא יכול להיות מקרי, רוב תושבי ישראל סבורים שהאור בקצה המנהרה, הגאולה לא תגיע מהר הבית אלא מהמערב. "שלושה משיבין דעתו של אדם, קול ומראה וריח. שלושה מרחיבין דעתו של אדם, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (מסכת ברכות נ"ז).*