האם אהבה זה דבר שהולך וגדל עם הזמן, או שמא להיפך? הרב לוי יצחק ארנשטיין בטור השבועי על פרשת השבוע
" ‘אהבה’ - כך אמר הרבי, היא מצב שבו החיים הופכים ממצב של ‘אני’ ו‘אתה’ למצב של ‘אנחנו’. כך שקשה לראות את החיים שלי ללא ‘נוכחות’ השני וחוויית החיים שהשני יוצק לחיי"
השבוע במפגש עם זוג לפני החתונה, שוחחנו בין היתר על אהבה, נישואין וגירושים. האם אהבה זה דבר שהולך וגדל עם הזמן, או שמא להיפך… כיצד ניתן להשפיע על הצורה שיראו החיים שלנו בעוד 20-30 שנה? ומה מיקומו של האינדבדואל בתוך מערכת (זוגית, משפחתית, קהילתית או לאומית). בין הדברים נזכרתי בסיפורה של גב’ שראפשטיין, שסיפרה פעם שנפגשה עם הרבי מליובאוויטש, והרבי התעניין האם היא יוצאת ל’שידוכים’? היא ענתה בחיוב. הרבי שאל על בחורים ספציפיים, והיא ענתה שנפגשה איתם, אך על כל אחד הסבירה מדוע הוא לא מתאים. ואז אמר לה הרבי: אני זוכר שסיפרת לי לפני שנים שאת אוהבת לקרוא ספרים ולצפות בסרטים. אהבה בין בני זוג אינה ‘אהבה מהסרטים’. אהבה בין בני זוג היא כמו שתי שלהבות קטנות, שעל ידי מחוות קטנות, איכפתיות יום יומית – לאט לאט מתקרבות שתי השלהבות, והופכות לאבוקה שרק גדלה עם הזמן. ‘אהבה’ – כך אמר לה הרבי, היא מצב שבו החיים הופכים ממצב של ‘אני’ ו‘אתה’ למצב של ‘אנחנו’. כך שקשה לראות את החיים שלי ללא ‘נוכחות’ השני וחוויית החיים שהשני יוצק לחיי.
בפרשת השבוע מסופר על הקרבנות שהיו במשכן ובבית-המקדש. הפרשה פותחת במילים ‘אדם כי יקריב מכם קרבן לה’. וכמה מפרשים שואלים: לכאורה היה צריך להיות כתוב: ‘אדם מכם כי יקריב’. אדם מכם שיקריב קרבן, ולא אדם שיקריב מכם (קרבן).
מובא ב’ליקוטי תורה’ הסבר מרתק; ‘אדם כי יקריב’ – כשהאדם ירצה להתקרב, ‘מכם קרבן לה’ – את
ה’קרבן’ צריך לתת מאיתנו. ההקרבה צריכה להיות מאיתנו, כך מתקרבים לה’. הקירוב (לאלוקים) נוצר אט אט, על ידי ההשקעה וההקרבה, שאנחנו עושים עבור הקשר הזה. כך זה בחיבור האדם לאלוקים, כך זה בזוגיות, בקשר המשפחתי, ובחיבור לערכים. השקעה עיקבית, הקרבה אישית והתמדה, הינם חלק ממסע החיבור לאנשים ולמה שאנחנו עושים. דיבורים על אהבה וערכים אינם מספיקים. רוצה להתחבר לאנשים? תשקיע באנשים. רוצה להתחבר לערכים? תשקיע בערכים.
