הכל נשאר במשפחה

עבור רוב האנשים, "ללכת לעבודה של אמא" הוא אירוע חד-פעמי. עבור עינת מכלוף, מרפאת רמז של כללית ברחובות הייתה מגרש המשחקים הביתי שלה. עינת בת ה-6 התרוצצה בין החדרים של אחת המרפאות המוכרות בעיר, מתבוננת בהערצה באמה, מינה סלובודה, האחות המיתולוגית שניהלה את מערך האחיות במקום במשך למעלה מ-35 שנה.

היום, כשהיא יושבת בכיסא מנהלת האחיות של המרכז לבריאות האישה באותה המרפאה בדיוק, עינת מחייכת. "הסיפור שלי לא התחיל בבחירה מקצועית רגילה", היא אומרת, "הוא התחיל מהלב".

ממשחקי מחבואים לניהול המערך

"אני זוכרת את עצמי מגיעה לכאן אחרי בית הספר", משחזרת עינת בגעגוע. "המרכז הרפואי רמז היה עבורי בית שני. יחד עם עוד ילדי עובדים היינו רצים במדרגות, מתחבאים בין המסדרונות הארוכים. שם גם ראיתי מקרוב את המסירות של אמא שלי, את האופן שבו היא ראתה כל אדם וטיפלה בו כאילו הוא עולם ומלואו. גדלתי ונשמתי את עולם האחיות. כשנרשמתי ללימודים אקדמאים, כולם מסביב אמרו לי: 'זה הרי ברור, להיות אחות זה האופי שלך'. רק אחר כך נפל לי האסימון שבעצם המשכתי את הדרך של אמא שלי באופן דטבעי".

סגירת המעגל הגיעה לשיאה כאשר עינת זכתה במכרז לניהול האחיות במרכז לבריאות האישה במרפאת רמז. "הייתה לנו חפיפה של חצי שנה עד שאמא יצאה לפנסיה. לחזור לאותם מסדרונות, לא כילדה אלא כקולגה וכמנהלת, זו הייתה חוויה עוצמתית. אמא תמיד תמכה בי ואמרה שבמקצוע הזה תמיד תהיה לי עבודה, אבל היא בעיקר הטמיעה בי את ההבנה שלהיות אחות זו שליחות".

"כל אחד צריך מלאך קטן"

כששואלים את עינת מה סוד הקסם של המקצוע, התשובה שלה ברורה: האנושיות. "אחות היא לא רק מי שמבצעת פעולות רפואיות. היא זו שפוגשת את המטופלת בכל תחנות חייו.זו נתינה אינסופית".

עבורה, ההישגים הגדולים ביותר נמצאים דווקא בפרטים הקטנים. "לפעמים זו מילה טובה שמשנה למישהי את כל קו המחשבה, או חיוך שגורם למטופלת לצאת מהחדר בתחושה שהיא לא לבד. כשמטופלת אומרת לי: 'איזה כיף לפתוח ככה את הבוקר עם האנרגיות שלך', אני יודעת שעשיתי את שלי. כל יום אנשים מגיעים לפה כשהם צריכים עזרה, והם מחפשים 'מלאך קטן' שיושיט יד. אנחנו שם בשבילם".

הבית שברחוב רמז

למרות השנים שעברו, התחושה המשפחתית במרפאה לא נעלמה. "מרפאת רמז עבורי היא באמת בית", היא מסבירה. "כשנבחרתי לתפקיד אמרתי לכולם שזה היחס שלי למקום. גם כשהיום נגמר, הטלפון לא נסגר. העזרה והמענה למטופלות מלווים אותי גם הביתה. הסיבה שאני נמצאת כאן כבר עשור היא ההדדיות והקשר המיוחד בין חברי הצוות, דבר כזה לא מוצאים בכל מקום".

הדור הבא כבר בדרך?

כשמדברים על "הכל נשאר במשפחה", אי אפשר שלא לתהות לגבי הדור השלישי. "הילדים הגדולים שלי פנו לכיוונים אחרים", מספרת עינת, "אבל הקטנה שלי, בת ה-9, היא סימן שאלה מעניין. יש לה אופי של מטפלת עם יכולת נתינה אדירה. אולי בסוף, גם היא תמצא את עצמה צועדת באותם מסדרונות כאחות".

בינתיים, עינת ממשיכה לנהל את המערך במסירות, כשהיא נושאת איתה את המורשת של אמא מינה ואת האהבה למקצוע שהתחילה עוד בילדות, בין המדרגות והחדרים של מרפאת רמז.