4 שנים לנפילתו של סמ"ר טל יפרח ז"ל ב"צוק איתן", ואמא שלו אביבה בפוסט שמרגש רבים: "השכול לימד אותי שיש חיים אחרים בתוך החיים שלי"

וכך כתבה האם אביבה אתמול בפוסט שריגש רבים ברשת:

"כששואלים אותי מה שלומי ואני עונה בסדר, זה אומר שאני לא נורמלית, כי להגיד או לכתוב "בסדר" נורמלי, זה לא.
האם אי פעם אוכל להגיד ששלומי בסדר?
התשובה היא לא, כי
טל לא יחזור אף פעם.
השכול עשה אותי מורכבת מדי.
השכול לימד אותי שיש חיים אחרים בתוך החיים שלי ושיש בן אדם אחר שנמצא בי.
השכול הוריד ממני מלא אגו. הבנתי שאני לא שולטת בשום דבר, אני זורמת עם המחשבות השרירותיות שלי.
אני חיה לי מיום ליום, יש לי ימים שקשה לי לחשוב, שקשה לי לדמיין. אני מאבדת ימים כמו חול. הם עפים לי חופשי מבין היידים, ימים שבהם אני לא עושה כלום, אני רק מסתכלת עליהם מהצד, נעלמת לי. אבודה בחלל. בסך-הכל, מעבירה את הזמן לא רע, או שבעצם מורחת אותו.
אומרים לי שאני מצחיקה, איך זה יכול להיות שטל שלי נהרג והמשכתי להיות מצחיקה? דווקא ציפיתי מעצמי להפסיק לצחוק אחרי שטל מת.
אז אני מצחיקה אבל לא מפסיקה לכאוב, גם לא מפסיקה להכאיב לעצמי על עצמי.

תוהה על התרבות, הטקסים של קידוש המוות והחיים. יש לי הרבה שאלות וכשאני חוזרת הביתה וסוגרת את דלת ביתי אני שוברת את הראש – איך יכול להיות שעברתי את היום הזה כפי שעברתי אותו? ויתרה מכך, איך בכלל הוא הצליח שוב לחמוק ממני?
כשאני עצובה ממש אני מדליקה סיגריה ירוקה, שמה מוסיקה ורוקדת ובוכה ומדמיינת. בעיקר מדמיינת.
ואם זה באמצע הלילה אני שמה עליי אוזניות, אני לומדת להתגבר בדרך שלי. אני יוצאת מעצמי ורואה אותי יושבת שם, בגעגועים שלי, ברוגז עם האני שלי וקצת כועסת – איך אני בכלל מעזה לשמוע מוסיקה?
ולמרות הכל, אני שומעת. למען טל, למעני, למען המוסיקה. מוסיקה אצלי זה עוד עולם שמתממש לו לצידנו. מוסיקה זה בכלל עולם אחר שהתאחד בתוך העולם שלנו. ודווקא את החוש למוסיקה לקח טל מאביו. לדעתי, מי שמוסקאי קיבל מתנה מהעולם. אני קיבלתי דרגה אחת פחות והיא להנות ממנה, לכבד אותה על כל תרבותה.
כשטל היה בחיים, הוא היה מציץ עלי רוקדת וכשהייתי רואה אותו מציץ הייתי מאיטה את הקצב והוא היה נהנה ממני ומחקה לכולם איך רקדתי. גם היום, כשאני רוקדת עם עצמי, אני מדמיינת שהוא מציץ. מחפשת אותו בפינה של הפרוזדור.

אני ממש מנסה להעביר אליכם את התחושות שלי. את הדקויות שלי, את ההומור הציני השחור, התמימות והאהבה הגדולה. 4 שנים בלי טל. 4 שנים שאני מנסה להעביר את הימים, את השכול. מנסה לחיות איתו ובלעדיו".