כוכב הילדים גילי ורנר מציג: מיומנו של אבא בימי הקורונה

גיל ורנר/ מיומנו של אבא

הרהורי קורונה…

זה התחיל לאט במדינה רחוקה, והתפשט מהר מאוד לכל העולם עד כדי עוצר השגרה בחלק גדול מהעולם, אתם מאמינים? ממש כמו סרט אימה שרואים בקולנוע, אבל הנה כולנו בסרט הזה יחד, הקורונה פה ואנחנו איתה ובסוף כמובן ננצח. אבל עד אז מה? בימים האחרונים ניסיתי לתכנן את צעדיי לתקופה הקרובה, אבל היה לי קשה מאוד כבשכל רגע יוצאות הנחיות חדשות.

גם תוכנית ב וגם תוכנית ג לא יכולות לקרות.

היום אני יכול לומר בגאווה על עצמי שכן ,כבר עברתי כמה דברים בחיי אבל נראה שהפעם הסיטואציה שלנו שונה.

האירוע המשמעותי הקרוב ביותר למה שקורה עכשיו והרחוק מאוד מבחינת זמן הוא "מלחמת המפרץ" , הייתי ילד אבל אני זוכר הכל ( ילדים זוכרים מעולה) בהקבלה לג'ל שנגמר בחנויות בהיסטריה, אז אנשים חיסלו את הסלוטייפ, גפה, או במילים פשוטות דבק בכדי להדביק את החדר האטום, אתם שומעים " חדר אטום", אני זוכר שרצתי בשכונה שלנו בחיפה לפינחס מהחנות הפתעות השכונתית ואמרתי לו שיש קצת לחץ בבית והוא חייב למצוא לי דבק סלוטייפ ,הוא קלט שגם אני קצת בלחץ והביא לי את האחרון שנשאר לו במחסן (אחרי חיפוש ארוך מאוד) רצתי חזרה הביתה בשמחה כאילו מצאתי מליון דולר בדרך ובאמת הייתי מאושר, שמחתי שעכשיו גם לנו יהיה חדר אטום , הדבקנו הכל דלתות ,חלונות ,הכנו מים, מגבת , שימורים, מה לא היה שם??? אה כן טלפונים ניידים לא היו.

במשך תקופה ארוכה חיינו בשגרה הזויה ,לא נורמאלית כשבכל יום היינו מחכים לנחמן שי (המרגיע הלאומי) שבעצם ניהל את חיינו (בניגוד להיום שאני לא מזהה אחד כזה שהוא גם יודע להרגיע) והבאבא בובה שהיה מצחיק את חיינו בתקופה ההיא. ככה חיינו את חיינו אז ואני זוכר שלאט לאט גם למדנו לחיות בתוך המשבר  ולמרות התקופה ההזויה ההיא שעברנו.

והנה עברו מלא שנים, העולם השתנה לגמרי ממה שהיה אז, היום העולם ממוחשב ומפעיל את עצמו כמעט לבד ולמרות הכל הגיעה הקורונה ועצרה את שיגרת העולם. ואני… אני כבר אבא לארבעה ילדים מדהימים שפתאום ככה באמצע החיים קיבלו הוראה מגבוהה לשבת בבית, לא יום אחד, במקרה הטוב חודש וחצי. מה??? מה עושים??? איך עכשיו???איך??? וכל השאלות הנוספות שכולנו שואלים בצדק.

אין ספק שהילדים יזכרו את זה לעד ויאספו חוויות שונות ומשונות וכן, גם חוויות טובות ( אני מקווה ) מהתקופה שזאת שנכפתה עלינו.

ואנחנו ???מה איתנו ה"מבוגרים", הנה הופיע בחיינו צו 8 ואנחנו צריכים להמשיך ולנסות לנהל חיינו בתוך כל השיגעון הזה וגם לשמור על חיינו ועל הילדים שלנו לפני הכל. כל חיי אני מופיע על במות ומשמח ילדים ובכלל אנשים, אני באמת מאמין שזאת השליחות שלי בעולם.

יש את המשפט הזה "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות", מה??? בחיים לא!!! אני??? אני מוצא את עצמי דווקא עכשיו ועוד בתחילת המשבר (ולמרות כל הבילבול הרב לגבי מה שעוד הולך לקרות פה) חושב, מנסה ליצור דברים חדשים, להמציא את עצמי מחדש (כל שעה ולפי קצת ההנחיות) אין ברירה, זה לא קל לחיות כאן גם ככה בימים רגילים זה ידוע, יוקר המחייה, המיסים, המלחמות ועוד… ועוד… ואני האזרח הקטן שחי כאן ואוהב את המדינה הזאת מעומק הלב, שר וזוכר בימי הזיכרון את חברי, תורם המון מזמני לקהילה, לילדים שקשה להם, משלם מיסים בזמן, משכנתא ועוד אלף ואחד מחויבויות ודברים, חבר בקבוצות הורים, מילואים, ועוד… ועכשיו אני מוצא את עצמי כמו הרבה מחברי בחזית המשבר, כי כמו שאתם מבינים אנחנו האומנים נמצאים בחזית, עם אין סוף ביטולי הופעות, בלי יכולת להופיע, ופשוט בלי היכולת הבסיסית להמשיך בתקופה הקרובה  לפרנס את המשפחות שלנו.

אני כל כל אוהב את החום הישראלי ולא רק את חום מזג האוויר, אלא את החום והחוצפה הישראלית, כאלה אנחנו, כזה אני, זה מה יש.

אז למרות שלקחו לנו את החיבוק ואת לחיצות הידיים שהם כל כך אופייניים לנו, זה הזמן להוציא החוצה את הערבות ההדדית אחד לשני, את הדאגה והאכפתיות לזולת, כי כולנו באותה הסירה,  או בעצם כולנו באותה הקורונה.

ומה איתי??? אני כאן לכל מי שרוצה לכתוב לי, או צריך חיזוק וכמובן מי שרוצה שאבוא לשמח , כמובן אגיע לכל מקום (במסגרת המותרת לפי החוק) כשהייתי ילד כתבתי שיר שנקרא "עץ המשאלות", אז הנה שמתי עוד משאלה על העץ, שכל האירוע ההזוי הזה יהיה מאחורינו ונחזור לחיות חיים רגילים, שיגרתיים.

ניוזים- רשת אתרי החדשות המקומיות של ישראל, מכבדת את זכויות היוצרים ועושה את כל המאמצים לאיתור בעלי הזכויות של היצירות הכלולות בכל הכתבות שלנו ברשת. במידה ומצאתם יצירה שאת/ה בעלי הזכויות עליה ואתם מעוניינים להוריד אותה מהכתבה או להוסיף לה קרדיט, אנא פנו אלינו בטלפון/ ווטסאפ: 0522818000 או שלחו למייל: .mnewzim@gmail.com

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
נגישות