אור רקיע ז"ל. "תהיתי אם גופי זוכר יותר מידיי צער עד שהחל להתפרק מסרטן". צילום: פייסבוקאור רקיע ז"ל. "תהיתי אם גופי זוכר יותר מידיי צער עד שהחל להתפרק מסרטן". צילום: פייסבוק

אור רקיע ביקשה עם מותה לפרסם פוסט שכתבה קודם. אתמול היא הלכה לעולמה אחרי מאבק אמיץ בסרטן, והותירה מילות פרידה שנוגעות לרבים וזוכות לתגובות רבות

אור רקיע, אישה אמיצה ומיוחדת נלחמה באומץ במחלת הסרטן שתקפה אותה לפני כארבע שנים. במשך תקופה ארוכה היא שיתפה בפוסטים, את הרגעים הקשים, האישיים, הכואבים - ולא היססה לשתף במה שעובר כל חולה במחלה האכזרית הזאת. לפני מותה, היא התיישבה וכתבה פוסט אחרון, וביקשה שיפורסם אחרי מותה.
לפני יממה היא הלכה לעולמה - הפוסט פורסם וזוכה להדים רבים. מומלץ לכולם לקרוא וללמוד שיעור גדול לחיים


אור רקיע ז"ל הייתה חולת סרטן המעי הגס. האישה היפה והאמיצה תיארה במשך כמה שנים את מאבקה האמיץ, הכואב והבלתי מתפשר במחלת סרטן המעי הגס שתקפה אותה.

היא לא חסכה בתיאורים קשים, בהתלבטויות לא קלות והתחבטויות קיומיות ונתנה הכל מעצמה בפוסטים שרבים קראו, רבים הזדהו ורבים כאבו איתה.

לפני מותה היא התיישבה וכתבה פוסט אחרון, שביקשה שיפורסם לאחר מותה.

אתמול, האישה האמיצה הזאת הלכה לעולמה וכתבה פוסט שזוכה לתגובות ושיתופים רבים- ומומלץ לרבים לקרוא את המילים האלו:

"משהו לכל האהובים שהיו בחיי…
אם אתם קוראים שורות אלה, זה אומר שאיני בין חיים…

אבל היייי
זה אומר שאתם כן וזו כבר סיבה לשמוח… 
אז אפשר להניח לצער, ולתת קצת חיוך? 

כי לכם יש עדיין את הזכות להריח דשא שזה עתה קוצץ, לנשום את ריחו של בן זוגכם, תוך חיבוק גדול ולעשות עוד הרבה דברים שאני כבר לא….

ולהיזכר שלמרות הדרך הלא פשוטה שאנחנו עוברים בעולם הזה, הוא כל כך יפה, ואנחנו בני אדם – כאלה בזבזנים, שלא תמיד יודעים להעריך….

שגופינו זוכר דברים שהמוח מנסה לשכוח ולפעמים ככה הופכים חולים.

ולא פעם תהיתי אם גופי זוכר יותר מידיי צער עד שהחל להתפרק מסרטן…

ארבע שנים ניסיתי לשחרר, להוציא, אבל יש משהו בגוף המוזר הזה שרוב המטפלים ידעו ולא הבינו למה….למה אני מנסה להגן עליהם מצער שאני חוויתי, ולמרות שבכיתי המון, שיחררתי די מעט.

ולענייננו: 
אז נכון, 
כשמישהו הולך מאיתנו, זה רגע שקשה לעכל, להבין, ובכלל. לעסוק במחשבות שגדולות מאיתנו.
כמו – ״מה אנחנו בעצם״? ״מתי יגיע קץ החיים שלנו״? (בעיקר לוויות מעמתות אותנו עם הפחד הלא נודע הזה) או ״מה גופינו שווה כשאנחנו חולים״?

ואולי אתם מנהלים גדולים בעבודה, או מכובדים במקומות כאלה ואחרים, אך בסופו של דבר, תכלס… 
כולנו 
בני אדם
שברגע אחד נמצאים על קצה ההר (הכיף) ולפעמים מקנאים בנו, 
וברגע אחר נופלים – מכל מיני סיבות
– פיטורין/ איבוד אדם קרוב/ תאונה / מחלה / או קיצוני יותר – שנשמה קרובה עולה מעלה ומשאירה אותנו פה יתומים (ממה מרי עליה השלום סבתי היקרה) 
ואולי 
זו דרך להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם. 
ואף אחד לא יוצא מהחיים בחיים. 
גם אם לפעמים נדמה לנו שאנחנו כן.

אז חשבתי וחשבתי מה אוכל להגיד רגע אחד אחרי שאני עוברת מפה לעולם אחר?… 
שתמיד
תמיד
תמיד
הכל יכול להשתנות בשנייה
אבל עד שהחיים הולכים, שתדעו שלאן שילכו המחשבות שלכם, החיים ילכו איתם. (מחשבה בוראת מציאות-מכירים?) אז חישבו טוב טוב כשעולה בכם מחשבה שלילית והמירו אותה מיד במחשבה חיובית,
וזיכרו שמחשבות זה תדר, ותדר זה משהו שלעיתים מתקיים, לפחות תבזבזו על המחשבות טובות.

ואמנם קשה לעצור מחשבות, אז במקום זאת, הרימו הראש מעלה, ודברו עם עצמכם/השם הקדוש וספרו לו על הקושי ואחרי שסיימתם עם הבכי והיללות , כשנרגעים… סכמו עם המשפט: 
״שהכל נהיה כדברו״ 
כי בסופו של דבר , תכלס? 
רק
הוא
קובע

ומותר לבכות כשמשהו לא הולך כמו שרצינו שילך, רק זיכרו שליקום יש סדר משלו, וה״לא״ שלו, הוא לטובתינו לא פעם (!)".

 

אולי גם זה יעניין אותך

במהלך 4 השנים בהן נאבקה במחלת הסרטן, שיתפה אור את מה שעובר עליה ואת הרגעים הקשים מנשוא שעברה בטיפולים קשים, בבדיקות ובבשורות לא קלות.

ב-12 באוקטובר לפני עוד בדיקת סי.טי גורלית היא כתבה את הדברים הבאים:

"ביום ראשון הקרוב בערב, הולכת לפט סיטי…בדרך כלל כשקובעת בדיקה זו, לא ישנה בלילות, בוכה בימים, ומתפללת שיעבור הזמן מהר…הפעם משהו נפתח בי, ומרגיש רגוע מאיי פעם..

לא כזה חשוב לי מה יהיו תוצאות בדיקה, בעצם חשוב, אבל לא מטלטלת אותי הידיעה שאולי יהיה גרוע…אפילו אירגנתי הפרשת חלה כהודיה להמשך החודש עם קומץ משפחה שאני כה אוהבת, ושמקבלים אותי בדיוק כפי שאני..(בלי חברות שרגילה להזמין, ואפילו בלי אחיות).

אז למקרה שהשמיים מסמנים לי משהו עם הפס הבוהק לעברי בתמונה (ולא ״שיחקנו״ עם התמונה)

אני רוצה שידעו חברי ומשפחתי…שחיי אמנם לא היו פשוטים, אך אם זמני הגיע, שתדעו שאני הולכת מאושרת מאיי פעםמודה לשם וליקום כולו על ההארות שחווה מידיי יום, על הטוב והפחות טוב שהגיעו לחיי…

בתור אדם שמאמין בגילגול נשמות (לא דתי) אני יכולה רק לתאר לעצמי איזו ״בעייתית״ הייתי בגילגול קודם שככה נראים חיי היום. ואם הנשמה שלי בחרה לבוא לעולם לתוך גוף כזה, נשאר לי רק להודות על כל טיפת קושי שחוויתי…".

הפוסט שביקשה אור לפרסם לאחר מותה. צילום מסך
תגובות:
עוד ניוזים בשבילך