"אני נס שיקומי!" עם יד קטועה, ללא ראייה בעין אחת ועם צלקות חיצוניות ופנימיות, נועם מנצח את החיים וממשיך לחיות כרגיל

נועם מדקלם את התמונות מתוך הזיכרון הכואב שלו כאילו הוא חי אותו ברגע זה, הוא זוכר כל פרט, כל שנייה, עד שזה קרה "באחת עשרה הגעתי לעמדה לזריקת הרימון החי עם המ"מ שלי. נכנסנו לעמדה, זה היה ספטמבר והיה חם בחוץ, הוצאתי את הרימון מתוך האפוד ושלפתי את הניצרה, העברתי את הרימון ביד שמאל אחורה ואז הרימון התפוצץ לי ביד. מאחר והיד מחזיקת הרימון הייתה מאחור, יד שמאל נקטעה ישר מתחת למרפק, בנוסף, חמישה רסיסים חדרו לי לראש. אחד מהם חדר לעצב הראייה שקטע את הראייה לגמרי עד כדי עיוורון מוחלט. הגוף שלי ספג פגיעה רב מערכתית, עצב הפנים, מיתרי קול, הראייה, השמיעה… ונשארו לי גם צלקות בפנים." נועם מדבר בקול בטוח ושליו עם חיוך בלתי רצוני שנובע כנראה ממבוכה. "תכונות היצרן של הרימון הם 8 מטר הרג ו 15 מטר פציעה, אתה יודע?" האמת שאני לא ממש זוכר…

"אז איך נשארת בחיים?"

"הבטונדה ספגה הרבה מהרסיסים וזה מה שהציל אותי, השכפ"ץ והאפוד נקרעו לגמרי והצילו את חיי." הוא מראה לי תמונה של האפוד בטלפון כשזה מגואל בדם "

ומה הרגשת באותו הרגע, מה עבר לך בראש? היית בהכרה?

"הייתי בהכרה מלאה, בשנייה הראשונה אני זוכר שדיברתי לסגל ולמפקד ואמרתי להם שעפה לי היד ושהלכו לי החיים… סיפרו לי אחר כך שבאמבולנס התלוננתי על הראייה והייתי מכוסה בדם."

אנחנו עוצרים לרגע ונועם נראה כאילו מחפש תמונות נוספות מהמקרה בזיכרון שלו "מה מרגיש בן אדם שמתפוצץ?" הוא בוהה בי "אני זוכר שהייתי על הריצפה והמ"מ צעק לעזרה בטירוף ואני זוכר ששכבתי ושאלתי את עצמי: למה? מה קרה? למה הוא צועק לעזרה ככה? באמבולנס אמרתי לעצמי שאני לא יכול יותר והתחלתי לבעוט באמבולנס בפנים."

"בסורוקה הורדמתי ועברתי שני ניתוחים. לאחר חמישה ימים בהם הורדמתי והונשמתי התעוררתי עם כמויות אדירות של מורפיום. שמחתי כ"כ שבאו לבקר אותי מהצבא. אחרי עשרה ימים עברתי לשיקום בתל השומר, הייתי נס שיקומי, באמת, אם הייתי נס מבחינת הרימון אז בשיקום זה היה עוד יותר. בברוטו הייתי חודש בשיקום ראש ואז שבועיים בשיקום אורטופדי. לאחר ארבעה חודשים התקינו לי את היד התותבת שאיתה אני מתפקד אבל רוב היום אני לא איתה כי אני מתפקד טוב בלעדיה."

"אתה כועס על מישהו בגלל המקרה?"

לא, ממש לא.

ואיך מתקדמים משם?

אחרי הפציעה רציתי להתנדב שוב לצבא כחייל אבל בגלל חוק הנכים 1959 לא אפשרו לי כי הייתי צריך לוותר על הטיפולים והכל אז לא חזרתי. לפני כחודש התחלתי לעבוד כסטודנט עובד צה"ל במודיעין."

אנחנו מדברים על אהבת חייו, הג'ודו, והעיניים שלו בורקות "מהרגע שנפצעתי, הממריץ הראשון שלי היה לחזור לאמן בג'ודו בקנטרי דקל. קודם זה היה רק ללכת, אח"כ גם לרוץ ואז לחזור להתאמן. לאחר כחודש חזרתי להתאמן, שאלתי את הרופאים אם מותר לי להתאמן והם חששו ואמרו לי לא. באותו היום שאמרו לי את זה חזרתי להתאמן. הג'ודו היה בסופו של דבר הנס הרפואי בשיקום שלי. ספורטאים משתקמים מהר יותר, זה ידוע, בזכות הג'ודו יצאתי מהשיקום. אימא שלי אספה אותי יום אחד מבית החולים לראות את החברים מתאמנים בג'ודו ואח"כ נסענו כל יום לראות אותם. זה גרם לי לרצות ולצאת מהר מביה"ח כדי להתאמן. קבוצת הג'ודו שלי בדקל נתנו לי כח להמשיך, כח נפשי בעיקר. אני מאמן אותם מאז פעמיים בשבוע," הוא עוצר לרגע "אני חושב שאחד התורמים החשובים בתהליך השיקומי שלי זה הג'ודו ואני רואה בסנסאי אורן ארז, המדריך שלי, שהוא בעל חגורה שחורה ותעודה מוינגייט כתורם העיקרי לשיקום שלי. אורן גידל אותי ככה שיצאתי מבית החולים אחרי פיצוץ רימון תוך פחות מחודש, הוא האבא השני שלי 14 שנים כבר. ההדרכה, האימון, המוטיבציה- יש לו חלק ניכר בכל זה, בגלל האישיות שלו, לא הטייטל. בזכותו גם חזרתי לאמן את הקבוצה שלי בקנטרי דקל שהוא הבית השני שלי, שם גדלתי וחונכתי  ושם אני מדריך את נבחרת הילדים כיתות ד'-ז', שזכו במקום שני באליפות תל אביב לקבוצות בגילאים הללו. אני כל החיים נמצא בדקל, מגיל 5 ועד היום, הדרכתי את כל הקייטנות של הקנטרי והתאמנתי בג'ודו ובחדר כושר. את החברים הכי טובים שלי פגשתי בקנטרי, בחוג טניס לפני 6 שנים, אנחנו עדיין מדברים כל יום ונפגשים לפחות פעם בשבוע. בנוסף לג'ודו אני גם עובד בצבא והשאיפה שלי בכלל זה ללמוד להיות מהנדס מחשבים  וכמובן לעשות טיול בתאילנד והסביבה. אני ממשיך  קדימה בחיים!"

"אתה יודע איך בכלל התחלתי ללמוד ג'ודו?" הוא מחייך אלי חיוך ענק "בגלל אחי הקטן, יואל בן ה- 17, שעולה כיום לחגורה חומה, בזכותו התחלתי ללמוד ג'ודו. הוא הלך לשיעור לפניי ואני הלכתי איתו מהשיעור השני שלו, אז הוא מקדים אותי בשיעור ג'ודו אחד."

איך אתה מתפקד ביום יום?

"אני לא מרגיש בעיות בתפקוד, אני כמוך בדיוק, אני נוהג ועושה הכל, אין לי טווח ראייה בצד ימין ואין לי כף יד שמאל, זהו."

יש לך רגעים של תסכול?

"התסכול והאכזבה הם בעיקר מקטיעת המסלול בצבא יותר מהקטיעה ביד. אני משתדל לא להיות מתוסכל מהפציעה שלי. שתבין, אני רוצה לטוס לטיול בתאילנד בלי הפרוטזה, נקי. זה נטל בשבילי."

מה עם חברה?

"כרגע אין לי. תמיד יצאתי לבלות, גם כיום, בנות שואלות אותי כשזורם להם ואני לא מפחד לספר. הכל פתוח."

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

"אני לא יודע עדיין. אני מתמקד בחיים שלי היום וחושב לעבוד בהייטק."

עם איזה מסר או תובנה יצאת מהמקרה שלך?   

"המסר שלי זה- תשלחו את הילדים לעשות ספורט. זה חשוב! אני יודע כי הג'ודו הציל לי את החיים."